פעילות שירות "הביטחון הכללי" של ישראל בשטחי הגדה המערבית נעשית לרוב תחת מעטה של סודיות, ורק לעתים רחוקות הציבור נחשף לה. נדיר אף יותר שהציבור ייחשף לאירועים בעלי אופי פלילי הנעשים בארגון החשאי הזה.

נסיבות החקירה הפלילית הראשונה שיזמה מבררת תלונות נחקרי השב"כ (המבת"ן) — אחרי שסגרה יותר מאלף תלונות — מעידות שוב שיש צורך ממשי בפיקוח הדוק יותר על פעילות אנשי השירות וכוחות ישראל, בעיקר אל מול האוכלוסייה הפלסטינית החיה תחת הכיבוש.

פרטי המקרה מזעזעים: במהלך מבצע למעצר פלסטינית ב–2015 הורה איש שב"כ לכוח הצבא הישראלי לבצע באשה חיפוש וגינלי ואנאלי, על פי החשד ללא כל סיבה מבצעית. החיפוש הפולשני באשה, שספק אם איש מהכוח שהיה במשימה היה מוסמך לבצע, הוטל על שתי חיילות. החיפוש לא הניב דבר, למעט ביזיון העצורה ופגיעה בה.

הפלסטינית המושפלת הגישה תלונה, אך זו טופלה רק ב–2017 בעקבות יוזמה אישית של ראש המבת"ן, ז'נה מודזגברישוילי, שהצליחה לאתרה לאחר שהיא נעצרה בשנית. מקורביה מספרים כי היא חשה כאשה מוכה, פגועה מינית, שחוששת כי דבר המקרה ייוודע לבני משפחתה ויהפוך לאות קלון עליה.

אלא שאות הקלון הוא בראש ובראשונה על אנשי השב"כ שהיו בשטח ונתנו את הפקודה הבלתי חוקית בעליל לבצע את החיפוש. כיצד ייתכן שלאחר אירוע כה חריג חזרו החיילות וחבריהן אל בסיסם ואל סדר יומם כאילו לא אירע דבר? מדוע מפקדי החיילות לא מנעו את החיפוש, או לכל הפחות דיווחו על המקרה החריג לפיקוד הבכיר?

כעת, משהסתיימה החקירה, מוטלת על פרקליט ישראל שי ניצן האחריות להעמיד לדין את העומדים מאחורי החיפוש האסור. ניצן, שהגן בחירוף נפש על עמדת ישראל בבג"ץ העינויים, והפסיד בפסק הדין שעצר והגביל את הנעשה בחדרי החקירות של השב"כ, חייב להבין שסגירת התיק תעביר לאנשי כוחות ישראל מסר כי מותר לבצע גם פקודות שדגל שחור מתנוסס מעליהן, כל עוד הן מבוצעות כלפי פלסטינים.

בו בזמן, על צבא ישראל מוטלת האחריות לחנך את קציניו וחייליו כי יש פקודות שיש לסרב לבצע, וביצוען לא תורם לישראלים אלא פוגע בהם.