באחרונה הועלתה במליאת הכנסת הצעת החוק המכונה "נאמנות בתרבות" לאישור סופי בקריאה שנייה ושלישית. למרות ההתנגדויות הרבות לה בדיונים בוועדת החינוך, ועל אף חוות דעתו החד־משמעית של היועץ המשפטי לכנסת כי ההצעה חייבת לעבור תיקונים מקיפים בכדי לעבור את רף החוקתיות, השינויים שנעשו בה קוסמטיים בלבד.

חברי הקואליציה התהדרו בכך שהחוק "מוּתן" או "עוּקר"', אך הוא נותר מזיק בדיוק כפי שהיה מלכתחילה: הסמכות לקצץ בתקציב הניתן לאמנים ומוסדות, ואף לשלול את התקציב כליל, תינתן בלעדית לשרת התרבות. העילות לשלילה — תמיכה בטרור, הסתה, פגיעה בסמלי המדינה, שלילת קיום המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית ועיסוק בנכבה — ייוותרו עמומות.

הבעיה אינה רק בכינוי שקיבלה הצעת החוק — "נאמנות בתרבות". החוק אמנם לא מחייב "הצהרת נאמנות" כחלק מהליך התקצוב, אבל הכינוי משקף את תכלית ההצעה ותוצאותיה, משום שהוא מעניק לשרה את הכוח לפרש באופן בלעדי את אותם מונחים עמומים. מירי רגב עצמה ביקשה משר האוצר, על סמך אותן עילות, לשלול תקציבים ממוסדות אמנות לפי החוק הקיים ("חוק הנכבה"), אך נתקלה בסירוב מצד גורמים מקצועיים במשרד האוצר, ומצד שר האוצר.

מטרת הצעת החוק היא לא רק לשלול תקציבים, אלא בעיקר ליצור אפקט פוליטי מצנן על תחום שבו אמורים להתקיים יצירתיות, ביקורתיות ומגוון. כבר היום מוסדות תרבות רבים בודקים מראש את מידת ה"סיכון" שהם לוקחים בשימוש בתוכן אמנותי ביקורתי. במציאות שבה חלק ניכר ממוסדות התרבות בישראל נסמך על מימון ממשלתי, מדובר בחוק שמטרתו האמיתית היא לגרום למוסדות אלה לנסות לרצות את השלטון. משרד התרבות מתפקד כמשרד לחינוך־מחדש.

תקציב משרד ממשלתי לא אמור להיות מחולק רק למי שדעותיו הפוליטיות תואמות את עמדת השרה. מתן הסמכות לגורם פוליטי לקבוע מי מסית ומי לא, מי "יהודי ודמוקרטי" דיו ומי לא — היא פעולה אנטי־דמוקרטית. את החוק הרע הזה אין טעם לרכך ולתקן. יש להורידו לאלתר מסדר היום.