הרצח של סילבנה צגאיי בת ה–12 בדרום תל אביב יכול היה אולי להימנע, אם דלתות לשכות הרווחה היו פתוחות למבקשי מקלט כפי שהן פתוחות לישראלים. מה שכן ברור הוא, שבן זוגה של אמה לא היה מטופל במרכז למניעת אלימות.

שנאת הזר מעבירה את ממשלת ישראל על דעתה, ונשים וילדים של מבקשי מקלט אינם מקבלים את הסיוע שמגיע להם במרכזי אלימות במשפחה. הם אינם זכאים לטיפול סוציאלי אלא במקרים חריגים של סכנת חיים, ומשרד הרווחה לא מעביר תקציבים לטיפול ראוי בילדים בסיכון. ההזנחה אינה טעות אנוש. הממשלה הישראלית נחושה לגרש את מבקשי המקלט ומסרבת לשאת באחריות, החוקית כמו גם המוסרית, לאוכלוסייה שנמצאת בישראל כדין.

מדיניות פושעת זו ספגה ב–2014 ביקורת נוקבת ממבקר ישראל, שקבע שהיא נוגדת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואינה עולה בקנה אחד עם האמנות הבינלאומיות שישראל חתומה עליהן. המבקר דרש ממשרד הרווחה לבחון את מדיניותו, אך עברו שלוש שנים עד שצוות בין־משרדי החל לפעול, עוד שנה עד שהגיש את מסקנותיו, ומאז חלפו חמישה חודשים נוספים של חילוקי דעות המונעים את אישורן ויישומן הסופי. משרד הרווחה חייב להפנים את המסקנה שמהדהדת מכל דו"ח של כל ועדה בעניין: זוהי חובתו לאפשר לחסרי מעמד השוהים בישראל כדין, ולמבקשי המקלט בפרט לקבל שירותי סעד.

כאילו הוא לא ראש הממשלה כבר שלוש קדנציות רצופות, התעורר בנימין נתניהו וגילה להפתעתו שיש 200 אלף נשים מוכות. לאחר ביקור "מטלטל" במקלט לנשים מוכות הכריז על הקמת ועדת שרים. אלא שוועדה כזו כבר קיימת מאז ספטמבר 2014. ביולי 2017 אימצה ממשלתו את תוכנית הפעולה שלה, אך באחרונה כי באוצר כלל לא תקצבו את התוכנית, והתייחסו אליה אל כהמלצה בלבד.

במקום להקים ועדות נוספות, יש להורות על תקצוב מסקנותיה החשובות של הוועדה האחרונה. מבקשי מקלט ואלימות נגד נשים הם שניים מהנושאים המוזנחים ביותר בידי ממשלת נתניהו. במקום לעסוק במבחני נאמנות לציבור, הגיעה העת שתתחיל לגלות בעצמה נאמנות לקבוצות החלשות ביותר בחברה.