משטרת ישראל מבקשת להסמיך שוטרים להפשיט עצורים כדי שיתאפשר "חיפוש חזותי" על גופם בעירום כדי למנוע הברחת חפצים לתאי המעצר בתחנות המשטרה. כל זאת גם בלי שמתעורר חשד סביר לכך שהעצור מחזיק בחפץ כלשהו על גופו ולאחר שבוצע חיפוש על גופו כשהוא לבוש — יהושע.

הפשטה בכפייה של אדם היא פגיעה קשה בפרטיותו ובכבודו, גם אם היא נעשית בצנעה מרבית. מטבע הדברים, הלב נעשה גס אצל מי שמפעילים סמכות כזאת, ואין סיבה להניח שהצנעה תישמר. פגיעה בזכויות היסוד של אדם מחייבת סיבה רצינית, שתצדיק אותה. כאן בדיוק טמון כישלון ההצעה הנדונה, המבקשת להעניק סמכות לפעולה כזאת גם בהעדר חשד סביר לכך שהעצור מבריח חפץ כלשהו על גופו. כלומר, פעולה גם בלא סיבה.

קיום של חשד סביר לביצוע עבירה הוא תנאי חיוני לפעולה הפוגעת בזכויות יסוד וסכר בפני פגיעות שרירותיות בזכויות האדם. כמו במקרים רבים אחרים, ההצעה הזאת מבקשת להציג את עצמה במחלצות של ריסון כביכול. העצור יתבקש להסכים לבדיקה על גופו, ואם יתנגד — יוכל קצין להורות על שימוש בכוח סביר כדי להפשיט אותו, תוך כדי תיעוד בכתב ולאחר שהעצור ינמק את התנגדותו לכך.

בנסיבות של מעצר, הסכמה של העצור איננה הסכמה של ממש, וגם ההליך לפני קצין הוא הליך סרק, שסופו ידוע מראש וכל תכליתו העמדת פנים. לא רק ביוש העציר וביזוי כבוד האדם שלו, הכרוכים בפגיעה בלא סיבה בצנעת הגוף, יהיו נחלת העצורים, אלא גם פגיעה בגופם, אם יעזו שלא להסכים לכך.

כמו בכל סכר שנפרץ, כשמתירים לנהוג בעצור בשרירותיות ולפגוע בלא הצדקה בזכויות חשובות שלו, מועבר מסר למי שמחזיקים בו, ולפיו אין הוא ראוי להתייחסות מכבדת. כשמתירים פגיעה בזכויות בלא סיבה — לא ירחק היום, והדבר עלול לשמש תקדים לרעה כדי להצדיק פגיעות נוספות בהקשרים אחרים.

מלבד ארגוני זכויות האדם, גם הסניגוריה הציבורית מתנגדת להצעת החוק. גם חברי כנסת מהקואליציה מתחו ביקורת על ההצעה.

למשטרה יש די והותֵר סמכויות. מוטב להוריד מעל סדר היום את ההצעה הרעה הזאת.