נכון לעכשיו, הכנסת דחתה את הפרויקט של שרת התרבות הישראלית מירי רגב, כשהורידה מסדר יומה את ''חוק הנאמנות בתרבות''. למרות זאת, צו השעה התרבותי שהוציאה הקומיסרית רגב הופנם וגלגלי השיניים של מכונת ההפחדה, ההשתקה כבר נעים מאליהם.

באחרונה התנדב יו''ר מפעל הפיס אביגדור יצחקי לשמש צנזור וביקש מראש המועצה הערבית כאבול שלא להעלות את ההצגה "פלסטין, שנת אפס" של הבמאית עינת ויצמן.

פלסטין, שנת אפס" עלתה לראשונה לכותרות ב–2016, כשהיתה אמורה להשתתף בפסטיבל עכו, ובהוראת רגב נבדקה כדי לוודא שאינה מעבירה מסרים "מסיתים", כלשונה של רגב. ביקורת קשה נמתחה אז על הבדיקה ולבסוף ההצגה אושרה, ואף זכתה לתמיכת משרדה של רגב. מפעל הפיס סייע להפקתה כחלק מפסטיבל עכו, ותמך בה גם במסגרת התוכנית "חגיגת תיאטרון".

למרות כל זאת, ואפילו ללא התערבותה הישירה של רגב, מסתבר שגם ראש ארגון הימורים יכול להתערב בחיי התרבות בישראל ולסתום פיות מטעמים פוליטיים. אלא שאין זה מתפקידו של יצחקי להתערב בתכני ההצגות שמועלות במרכזי פיס, גם אם שולחיו מהימין דורשים זאת במישרין או בעקיפין. יצחקי נבחר לתפקידו כדי לקדם את חיי התרבות והאמנות באמצעות כספי ההימורים ולא כדי לצנזר הצגות, על אחת כמה וכמה כאשר הוא פועל בניגוד להחלטות הוועדה האמנותית שפועלת מטעמו.

גם ללא חוק הנאמנות בתרבות, קשה לאמוד את הנזק שמסבה ממשלת נתניהו בסגנונה המסית, הגזעני והפלגני, המגובה בתנופת חקיקה לאומנית, שבראשה חוק הלאום, המעגן בחוק עליונות יהודית ונחיתות פלסטינית. קו ישר עובר בין הפולחן שערכו חברי מועצת העיר עפולה כשנשבעו ''לשמור על צביונה היהודי''; הניסיון של שר הפנים, בגיבוי נתניהו, לסכל מינוי של נציג חד"ש לתפקיד סגן ראשת עיריית חיפה; ופסילת ההצגה. ואלו רק דוגמאות מהחודש האחרון.

קשה להעריך מה חמור יותר: השחתת התרבות שסתימת פיות בהכרח גוררת או השחתת המרקם החברתי באמצעות עידוד תופעות של הלשנה, פגיעה בפלסטינים ואפילו מפגני ״נאמנות״ מצד מי שכלל אינם כפופים לשרת התרבות. כך או כך, יש לאפשר להצגה ''פלסטין, שעת אפס'' לעלות כסדרה, בכל מקום שיזמין אותה.