יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי נקט צעד נואש, לנוכח דעיכת מפלגתו בסקרים למספר חד־ספרתי של מנדטים בכנסת הבאה. הוא פירק את "המחנה הציוני", השותפות הצולעת של העבודה עם מפלגת התנועה של ציפי לבני, כנראה במטרה להשתחרר משריון כיסאות יקרים לאנשיה. גבאי בחר לסלק את לבני בהפתעה ובשידור חי, כשהוא לועג למעבריה בין מפלגות. אולי חשב שיצטייר כך כ"גבר" וכ"מנהיג חדש נולד", ויינצל מהקריאות להחלפתו, שלבני הובילה במאמציה הקדחתניים לאיחוד גוש השמאל־מרכז.

אבל גבאי — שהאשים בעבר את השמאלנים כי "שכחו להיות יהודים" — שכח כנראה את המטרה העליונה של הגוש שהוא מתיימר להוביל בעומדו בראש מפלגת האופוזיציה הגדולה בכנסת היוצאת. גוש השמאל־מרכז חייב להתמקד במשימה אחת ויחידה: החלפת השלטון בישראל והצלתה ממסע האסונות שממיטה עליה ממשלת הימין הקיצוני בראשות החשוד בשחיתות נתניהו. הסקרים וההערכות הפוליטיות מנבאים שזו משימה קשה בבחירות שיתקיימו ב–9 באפריל. אבל המחנה חייב לעשות כל מאמץ ולהתייצב בכוח חזק מול נתניהו וחבריו מהימין החדש והישן.

מאז ההכרזה על הקדמת הבחירות, מוביל גבאי קמפיין המציג אותו כמועמד היחיד לראשות הממשלה מול נתניהו. סילוק לבני אמור לחזק את המסר הזה. למרבה האיוולת, גבאי מתעלם משלושה גורמים חשובים. ראשית, הסקרים האחרונים, מציגים את שאיפותיו באור מגוחך. שנית, לבני אולי החליפה בתים פוליטיים, אבל מאז ממשלת שרון היא מבטאת עמדה ברורה.

ויתור על דמות אופוזיציונית מובהקת כמו לבני אינו מחזק את המחנה המתנגד לנתניהו. שלישית, גבאי מתמודד עם בני גנץ ויאיר לפיד, שלפי הסקרים מובילים עליו בחתירה להנהגת הגוש. קשה להניח שהם יתרשמו מהמופע האלים בישיבת הסיעה האחרונה של המחנ"צ, ויבחרו למסור לו את הבכורה.

בתקופה שנותרה עד לבחירות, גבאי, וכל פוליטיקאי אחר באופוזיציה, חייבים להניח בצד את הקידום העצמי ולהירתם למשימה הכבירה והחיונית של החלפת נתניהו, מאוחדים מאחורי המנהיג בעל הסיכויים הרבים ביותר להצליח. לאיחוד פוליטי יש מחיר בניפוץ שאיפות וטשטוש עמדות, אבל גם אין ברירה — כמו שאמר בשעתו יצחק בן אהרן, ממנהיגי השמאל, שנחרד מעליית הימין, "עוז לתמורה בטרם פורענות".