באחרונה נפתח לתנועה כביש 4370 שמחבר את ההתנחלויות שמצפון לעיר הקודש לתל אביב. עוד לפני פתיחתו הוא נהפך ל"סמל ויזואלי", וזאת בזכות החומה שמחלקת אותו באמצע — מחצית הכביש לישראלים, רובם המוחלט מתנחלים שמגיעים לעיר יום־יום, ומחציתו השנייה לפלסטינים, שיוכלו לעקוף את עיר הקודש, האסורה להם בכניסה, בדרכם מרמאללה לבית לחם.

לכאורה, חדשות טובות: שני הצדדים, הישראלים והפלסטינים, יצאו נשכרים מפתיחת הכביש, יקצרו דרכים ופקקים. אבל הכביש המחולק לשתי האוכלוסיות באמצעות חומה בגובה שמונה מטרים, הוא שיא גרוטסקי של מדיניות ההפרדה הישראלית בגדה המערבית.

על פי מדיניות זו מחולקים המרחב והתשתיות בגדה בין שני סוגים של אנשים: ישראלים, שיכולים לנוע כמעט בכל המרחב באופן חופשי, ופלסטינים, הנעים בין איים מבודדים בצירים נפרדים. לצורך כך משקיעה ישראל מאות מיליוני שקלים בבניית כבישים, מחלפים, מנהרות וגשרים, ובונה עוד ועוד מחסומים שמאוישים בעוד ועוד חיילים ושוטרים כדי להפריד את מה שלא ניתן להפרדה.

מדיניות ההפרדה נולדה כאמתלה ביטחונית בימי האינתיפאדות, בדמות הכבישים העוקפים, אבל במשך שנים היא הוצגה כפתרון זמני לבעיות אד־הוק, עד שיבשילו התנאים לפתרון מדיני קבוע. ייתכן שזאת גם הסיבה שהכביש החדש, שבנייתו הושלמה לפני יותר מעשור, נותר סגור; דומה שהיו מי שקיוו שלא יהיה צורך בפתיחה של תשתית כה מופרכת.

אבל תחת ממשלת נתניהו האחרונה הזמני נהפך קבוע, והפלסטר היה לטיפול הקבע. בהעדר כל חזון מדיני לפתרון הסכסוך הפלסטינ-ישראלי, כל מה שנותר הוא לבנות עוד חומה ולקבוע עוד מחסום, במאמץ נואש להסתיר את 2.8 מיליון הפלסטינים שחיים בגדה המערבית לצד חצי מיליון ישראלים.

יו"ר מועצת בנימין, ישראל גנץ, כינה את הכביש בטקס החנוכה שלו "צינור החמצן של תושבי בנימין". בכך הוא חשף אמת מרה על ההתנחלויות: אין להן זכות קיום ללא חיבור מתמיד וחזק לישראל. הכביש החדש לא ילבין את ההתנחלויות ולא יעלים את הפלסטינים, הוא רק יוסיף עוד כתם לשמה של ישראל.