השנים האחרונות הבהירו עד כמה האינטרנט בכלל, והרשתות החברתיות בפרט, נהפכו לכלי תעמולה מתוחכמים בידיים אנונימיות, לעתים אפילו בידי גורמים זרים שרוצים לערער את הבסיס החוקי של מדינות כלשהן.

מאז מערכת הבחירות האחרונה לנשיאות ארצות הברית ומשאל העם על הברקזיט בבריטניה, מנסים בכל העולם לגבש דרכים להתמודדות עם "פייק־ניוז" באינטרנט, שיווק ממוקד של מסרים ברשתות חברתיות, טוקְבֵּקים בתשלום, סרטוני הכפשה וצבאות של "בוטים" ופרופילים מזויפים שמנסים להטות את השיח ולהכריע בחירות.

אבל לא רק גורמים זרים מאיימים להטות את הבחירות באמצעות דיסאינפורמציה אנונימית. בישראל כבר היו קמפיינים שניצלו את הרשתות החברתיות לבניית תשתית של חשבונות מזויפים, פייק־ניוז, והטיה של השיח. הרשת הפכה מצע להפצת שנאה והעמקת הפילוג.

מסיבה זו עתרו עורכי הדין שחר בן מאיר ויצחק אבירם לוועדת הבחירות המרכזית, וביקשו להחיל את המגבלות הקיימות על תעמולת בחירות גם על תעמולה ברשת. החוק הקיים, מ–1959, קובע שכל מודעה תישא את שמו ומענו של האדם האחראי על הזמנתה. העותרים ביקשו צו שיחיל את החוק גם על פרסום אינטרנטי. יש עתיד, העבודה ומרצ תמכו, בישראל ביתנו הסכימו באופן עקרוני, ורק בליכוד התנגדו. בנימין נתניהו, אף הורה באחרונה להקפיא את קידומו של התיקון לחוק, המתבסס על המלצות ועדה בראשות נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, דורית בייניש, שבחנה את התאמת החוק לתקשורת בת זמננו.

"השימוש באינטרנט היה משמעותי מאוד במערכות הבחירות האחרונות, והמפלגות לא נדרשו לחוקק חוקים או לחתום על אמנה עם השלכות פליליות", כתב עו"ד אבי הלוי מטעם הליכוד; "אין סיבה לנהוג במערכת בחירות זו בדרך אחרת, שתעמוד בסתירה ליסודות משטרנו החוקתי".

אלא שבניגוד לדבריו, בהחלט יש סיבה לנהוג בדרך אחרת, ולטפל בתופעות שחותרות תחת הדמוקרטיה, ועושות זאת בכסות דמוקרטית. אין סיבה להגן על מנגנונים שפועלים בחשכה כדי להכפיש ולטעת דיסאינפורמציה בקרב מיליוני אנשים. מה שנכון לגבי תעמולת בחירות במדיה המסורתית, נכון לגבי התעמולה במרחב הווירטואלי. התנגדותם של נתניהו והליכוד מעוררת חששות באשר לצפוי לישראל בבחירות הקרובות.