החשב הכללי של ישראל פירסם נתון, שעבר מתחת לרדאר הציבורי בשל העיסוק התקשורתי בנאום של בני גנץ ובתגובות עליו. מדובר בנתון חשוב, המסמל יותר מכל את הכישלון הגדול של שר האוצר, משה כחלון, ושל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הנושא באחריות משותפת בניהול כלכלת ישראל.

לאחר 33 שנים של מדיניות עקבית של כל שרי האוצר, שמטרתה הורדת החוב הציבורי של ישראל ביחס לתוצר (מאז התוכנית הכלכלית לבלימת ההיפר־אינפלציה ב–1985), הגיע כחלון ושינה כיוון: הוא העלה את היחס חוב־תוצר ב–2018 לרמה מסוכנת של 61.2%. הנתונים מלמדים, שהיחס הזה אמור להמשיך להידרדר במהלך 2019 וגם בשנים שלאחר מכן.

ב–33 השנים האחרונות היו אמנם שנים, שבהן היחס חוב־תוצר עלה, אבל זה קרה רק בעתות של משבר עולמי ובשנות מלחמה או אינתיפאדה. הייחוד של כחלון הוא, שזה קרה בשנה "רגילה" (2018).

כחלון הוא שר אוצר מוּכוון פוליטיקה: מטרתו היא הגדלת מספר המנדטים של מפלגתו, "כולנו", והאסטרטגיה היא לחלק ולתת לכולם כדי שיצביעו בעבורו. כחלון נתן לחלשים, אבל גם למעמד הבינוני וגם לעשירים. שר האוצר כרה בור ענקי בתקציב, אשר מתבטא כעת בגידול ביחס חוב־תוצר של ישראל.

כמו משפחה המוציאה יותר כסף משהיא מכניסה, ויום אחד הבנק לא מסכים עוד לתת לה אשראי, כך גם הממשלה. הגידול בחוב פירושו סכנה לדירוג האשראי של ישראל. הממשלה תיאלץ לשלם יותר ריבית, כך שתוכל להוציא פחות על בריאות, חינוך ורווחה. מדיניות כזאת היא ההיפך הגמור ממדיניות חברתית.

באחרונה התברר, שהגירעון בתקציב 2019 יהיה אפילו גבוה יותר מזה של 2018, ויגיע ל–3.6% במקום 2.9% (50 מיליארד שקל במקום 40 מיליארד). חריגות דומות אמורות להיות גם בתקציבי 2020–2022. כלומר, כחלון יצר למשק בעיה מבנית קשה, ארוכת טווח, המסכנת את היציבות הכלכלית — והכל בגיבוי "מר כלכלה" נתניהו.

ישראל חייבת שר אוצר אחראי, שיפעל לטובת ישראל ויעשה את הדברים הנכונים.

נתוני החוב שגדל מוכיחים שהמהפך שישראל זקוקה לו אינו רק מדיני וחברתי. יש לקוות שבממשלה הבאה יימצא שר אוצר שיוביל את ישראל להתנהלות כלכלית שפויה ואחראית.