מערכת הבחירות הנוכחית של ישראל מתמקדת בסגנון ההתבטאות, בציות לחוק ובמוסר התשלומים של ראש הממשלה בנימין נתניהו. המיסגור הזה נוח לנתניהו, שאוהב להציג את עצמו כקורבן נרדף של מוקדי כוח עוינים, וגם ליריביו ממפלגת כחול לבן, שמתקשים להסכים על עמדות ברורות וחוששים להרגיז את הבוחרים.

אבל אסור שהמיקוד במנהיג יסתיר את ההכרעות הקריטיות בתהליכי העומק שיכתיבו את עתידה של ישראל, גם אחרי שנתניהו יוחלף.

הכוח המניע את החברה הישראלית בשנים האחרונות הוא התחזקותו — הדמוגרפית, הכלכלית והפוליטית — של המיעוט החרדי. ה"מיינסטרים", שמשקלו באוכלוסיית ישראל מתכווץ, מנסה להעלים את המיעוטים מהעין, ומתנהל כאילו אינם קיימים, או לפחות אינם שייכים לזהות הקיימת. אבל זו אשליה מנותקת מהמציאות והרת סכנה.

באחרונה, הציגה העיתונאית מירב ארלוזורוב ("ישראל לעולם לא תהיה מדינה מתקדמת", TheMarker ), השוואה בינלאומית של רמת המיומנות בקרב מבוגרים, המשקפת את יכולתם להשתלב ולהתקדם בשוק העבודה. הממצאים צריכים להחריד כל ישראלי שאכפת לו מעתידו. היהודים הלא חרדים מפגרים ב–8% במדד שנבדק לעומת הממוצע במדינות OECD  .לא משהו להתגאות בו, אבל עדיין פער לא גדול שניתן אולי לסגירה. לעומתם, החרדים מפגרים אחרי העולם המפותח ב–19%, והפלסטינים ב–103%. בתוצאה המשוקללת, ישראל נשרכת אחרי קבוצת ההתייחסות שלה ב–28%.

פערים כאלה בהשכלה ובמיומנות קשה מאוד לסגור גם אם מתאמצים. אבל ישראל בהנהגת נתניהו עושה ההיפך, ומתאמצת דווקא להרחיב ולהעמיק את הפערים, ולדרדר את המשק הישראלי לתחתית הטבלה של OECD. הסיבות לנחשלות הישראלית ידועות: הגברים החרדים לא עובדים וחיים מקצבאות, והממשלה מפלה בכל דרך את החברה הפלסטינית. מדובר בתקלות וחוסר תשומת לב והאידיאולוגיה המוצהרת של מפלגת השלטון והעומד בראשה.

נתניהו מבטיח שאם יזכה בבחירות ימשיך בברית ההדוקה עם החרדים, שמחירה מוגש לחילונים ולמסורתיים, שצריכים לעבוד ולסבסד במסיהם לימודי תורה שאינם מובילים להשתלבות בשוק העבודה. והוא מתגאה באפליית האזרחים הפלסטינים בשלל צורות, מאישור חוק הלאום ועד לפסילה הגורפת של נציגי הציבור הפלסטיני כאויבי ישראל. חבל שבני גנץ ושותפיו לכחול לבן בורחים מהאתגר ומנסים לחקות את הליכוד, במקום להציג מתווה להצלת ישראל מהתהום.