בני גנץ חולל בזמן קצר להפליא שינוי במפה הפוליטית הישראלית. לראשונה זה עשור התייצב מול בנימין נתניהו מועמד יריב, שנתפש בציבור כמתמודד שקול על ראשות הממשלה.

הניסיון הצבאי של גנץ העניק לו יתרון על פוליטיקאים־אזרחים שהתייצבו בעבר מול נתניהו וכשלו. הוא הפגין הצלחה מרשימה גם בפוליטיקה, כשלמרות חוסר ניסיונו הקים במהירות את כחול לבן, מיזג לתוכה את יאיר לפיד ויש עתיד ואת קודמיו בהנהגת הצבא, משה יעלון וגבי אשכנזי, והביא אותה להובלה בסקרים בקרב צמוד מול הליכוד. גנץ הפגין גם כושר עמידה מרשים מול קמפיין ההסתה וההשמצות של נתניהו ותומכיו, שתיארו את מנהיג כחול לבן כתוקף מינית, סוטה סחיט, חולה נפש ובוגד.

גנץ איננו מועמד החלומות של מי שמייחלים לישראל שוחרת שלום, ליברלית ושוויונית, שנוהגת כבוד במיעוטים ושומרת על אחריות משקית. הוא התרברב בהרג פלסטינים בעזה, נמנע מפתרון שתי המדינות, גימגם ביחס לחוק הלאום, פסל את המפלגות הערביות והציג תוכנית כלכלית גירעונית. הוא לא כיהן אפילו יום אחד כנבחר ציבור, ניסיונו הדיפלומטי מוגבל, הוא אינו מומחה בכלכלה והבנתו בעניינים חברתיים קלושה. גם הבטחותיו שלא יישב בממשלה עם נתניהו אינן מעוררות אמון.

אבל למרות חולשותיו, והטירונות שיעבור אם ייבחר, גנץ הוא המועמד העדיף לראשות הממשלה  של ישראל. גנץ עדיף, מפני שהוא מייצג את הממלכתיות שנתניהו מחריב, והודיע שיתקן את חוק הלאום. גנץ עדיף, מפני שהוא מכבד את שלטון החוק שנתניהו, באמצעות שותפיו הטבעיים, רמסו במהלך הקדנציה האחרונה ומתכננים להשלים את המלאכה בעזרת "החוק הצרפתי" והתוכניות של איילת שקד ואיתמר בן־גביר. גנץ עדיף, מפני שהוא מחפש פשרה עם הפלסטינים ולא חותר לסיפוח שטחים פלסטינים והעמקת הכיבוש כמו נתניהו. גנץ עדיף, כי בניגוד לנתניהו, שענייני היום־יום של האזרחים משעממים אותו, הוא לפחות מבטיח לטפל בבעיות החברתיות, בבריאות ובחינוך, ואינו מתמקד כמו נתניהו בהאדרה עצמית, שקרים, הסתה ושיסוי.