בתחילת חודש אפריל נאסרה כניסתה לישראל של איליין זוגבי, אזרחית אמריקאית הנשואה זה 30 שנה לפלסטיני מבית לחם. בביתם המשותף, הקרוב לכנסיית המולד, הם גידלו בת ושלושה בנים, שאחד מהם אמור להינשא ב–26 במאי. עכשיו המשפחה אינה יודעת אם תאפשר לה ישראל להגיע בזמן כדי להשתתף בחתונת בנה.

בטופס של מינהל מעברי הגבול במשרד הפנים, כתוב שכניסתה של זוגבי סורבה משיקולי "ביטחון הציבור" ו"מניעת הגירה בלתי חוקית". כששאלה זוגבי את בקר הגבול למה היחס כלפיה שונה מזה הניתן לאמריקאים שיעדם ישראל, הוא ענה, שזה מפני שהיא נשואה לפלסטיני.

בקר הגבול גלוי הלב לא דיבר בעלמא, וזוגבי אינה יוצאת דופן. בגדה המערבית חיות עשרות אלפי משפחות, שבהן אחד מבני הזוג הוא תושב פלסטיני והשני הוא אזרח של מדינה זרה. משפחות אלו תלויות בחסדי ישראל, משום שהיא שולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני ומחליטה מי יקבל מעמד של תושב קבע ומי לא.

מהחתימה על הסכמי אוסלו עד שנת 2000 התנהל תהליך אטי של אישור בקשות לאיחוד משפחות והענקת מעמד תושב קבע על פי מכסה כוללת של 2,000 בקשות בעזה ובגדה. באותן שש שנים אף הושהה התהליך לשנתיים בשל מחאה פלסטינית, שלא השיגה דבר, על עצם קיום המכסה. משנת 2000 הקפיאה ישראל את נוהל איחוד המשפחות. עשרות אלפים, כמו זוגבי, נאלצים להאריך את אשרת השהות שלהם בביתם שלהם כל כמה חודשים, או לנסוע לחוץ, תוך חשש מתמיד שאולי תסורב כניסתם חזרה.

ב–2006 החמירה ישראל את הקריטריונים למתן האשרות. ולפני כשנתיים הוחמרו שוב הקריטריונים. למשל, עבודה בתחומי הרשות הפלסטינית נחשבת "הפרה" של תנאי האשרה. תוקף האשרות קצר משהיה בעבר. ומנגד, הקפאת הטיפול בבקשות נמשכת, וישראל מסבירה כי מדובר בסוגיה מדינית, וכי מדיניות חדשה נמצאת בהליכי גיבוש.

משפחת זוגבי ועשרות אלפי משפחות אחרות חיות בגדה המערבית — לא בישראל — לכן השיקול של מניעת "הגירה בלתי חוקית" תמוה ויכול רק להצביע על הפחד הישראלי האובססיבי מגידול אוכלוסין פלסטיני. אבל ניהול חיי משפחה לפי בחירה, במקום שבו בוחרים בני הזוג, היא זכות אנושית בסיסית. המדיניות החדשה חייבת להתבסס על הכרה מלאה בזכות זו.