העימות הכרוני בין ישראל לחמאס התפרץ בפעם האחרונה בעוצמה גבוהה. בניגוד לסבבים הקודמים, שבהם האבידות בחיים היו רק בצד החמאס, בסבב האחרון נהרגו ארבעה ישראלים. חרף כל זאת, בנימין נתניהו לא מצא לנכון להתייצב מול הציבור. וכי מה יגיד לו? באין מטרות אסטרטגיות ובהיעדר מדיניות תכליתית, המספרים הופכים למדיניות ועל פיהם נשפטים הצבא והממשלה.

עובדה היא שניצחון "מוחץ" לא יכול להיות אל מול שני מיליון איש, החיים תחת סגר מחניק זה כ–12 שנה. כוחות ישראל לא היו יכולים להיות ברורים יותר כשהזהירו במשך חודשים, שהמצב ברצועה נפיץ ועלול להתפרץ בכל רגע בבְעֵרָה אדירה. גורמים אלה דרשו להקל משמעותית את המגבלות האכזריות שהסגר גוזר על התושבים ביודעם, שגם מבצע צבאי רחב היקף אינו יכול להבטיח שקט לאורך זמן. צבא ישראל אינו יכול "לנצח" עם הנמצא במצוקה קשה. עתה, ארבעה ישראלים נוספים שילמו בחייהם את מחיר מדיניות חוסר המדיניות של נתניהו.

לבנימין נתניהו היו אין ספור הזדמנויות לאמץ את התובנות הללו, לקדם את ההקלות בסגר ולאפשר כניסת כסף וחומרי בנייה הנחוצים ליצירת תשתית כלכלית, היכולה לכרסם במוטיווציה לצאת לעימות אלים נגד ישראל. אמנם גם רווחה כלכלית אינה יכולה להחליף את שאיפת הפלסטינים למדינה עצמאית, אך היא יכולה ליצור סטטוס קוו סביר, כמו זה שאיפיין במשך זמן רב את מערכת היחסים בין הגדה לישראל.

נתניהו העדיף להיתלות בלחצים פוליטיים, שהגיעו בעיקר מהימין הקיצוני, כעילה לנקוט מדיניות של אפס יוזמה והישענות על תיווך מצרי. אבל טקטיקת כיבוי השריפות שנקט רחוקה מרחק רב ממדיניות לטווח ארוך.

נתניהו נכשל באופן מחפיר במילוי הבטחותיו לתושבים ובמיוחד לתושבי עוטף עזה. ראש הממשלה משקר ביודעין כשהוא מציע את הפתרון הצבאי כמהלך האולטימטיבי. נתניהו, המתהדר במומחיותו לנווט את הלחצים הפוליטיים לטובתו, יכול ומחויב ליזום מהלך מדיני נועז, להציג לפני חמאס באמצעות מצרים תוכנית ראויה, ולשחרר את אזרחים מהאיום של רצועת עזה.