תושבי עוטף עזה חדלו זה מכבר לסמן את קו הגבול בעימות האלים בין ישראל לעזה. יישובי חבל אשכול, הערים אשדוד ואשקלון ואפילו תל אביב הם חלק בלתי נפרד ממרחב הפגיעה של הטילים, הרקטות ובלוני הנפץ שמשוגרים מהרצועה.

הדרישה לפעול בעוצמה נגד חמאס והג'יהאד האסלאמי אינה רק פרי התלהמותם של פוליטיקאים מן הימין, אשר מבקשים לגרוף לעצמם הון פוליטי. זוהי שוועת המצוקה המתמשכת והמייסרת של פלסטינים שאינם יכולים לנהל אורח חיים סדיר, לצאת לעבודה, לבתי הספר או לבילוי בשל ההתקפות על בתיהם ויישוביהם. אלה הם בני אדם שחשים בצדק שישראל אינה מקיימת את חלקה בהסכם עמם, שלפיו עליה לספק להם תנאי חיים יציבים, בטוחים ונטולי חרדות.

חלק מאמין שרק מהלומה מרסקת שתמוטט את חמאס ואת שאר הארגונים הפלסטיניים תוכל ליצור את הרגיעה המגיעה להם. חלק אחר מצביע על חוסר התוחלת שבמבצעים זורעי הרס והרוגים שהממשלה הישראלית יוזמת. בין שני קצוות אלה מתחבטת הממשלה הישראלית, שמכירה במגבלותיה ובסיכוניה של מלחמה כוללת על עזה.

ממשלת ישראל נשענת בכבדות על הדיפלומטיה המצרית. אולם מצרים אינה שולטת באופן מוחלט בהתנהלות הארגונים בעזה, כשם שאינה יכולה, ואין זה מתפקידה, להשפיע על המחלוקות הפוליטיות בישראל. מצרים היא מתווכת שמחזיקה במנופי השפעה חשובים, אבל יעילותם תלויה במדיניות ישראלית ובתכנון אסטרטגי שימנע מלחמה ויבטיח שקט. אחריותו של נתניהו היא להחליט אם ברצונו לנהל מלחמת יוקרה עקובה מדם מול חמאס, או לבסס ולהרחיב את הנתיב הדיפלומטי־הכלכלי, לא כמחווה או נדבה הומניטרית לתושבי עזה, אלא כאסטרטגיה ביטחונית.

את התפישה שלפיה שיקום ופיתוח כלכלי בעזה, הסרת הסגר ויצירת מקומות עבודה למאות אלפי המובטלים היא כניעה לחמאס, צריכה להחליף ראייה מפוכחת ופרגמטית שלפיה מצוקה ומצור כלכלי בעזה הם איום ביטחוני על ישראל. זו אמנם אינה מדיניות פופולרית בתקופה שבה מפלגות ימין קיצוני מנסות לכופף את ידיו של ראש הממשלה בכל תחום, אבל על רקע כישלונה של האסטרטגיה הצבאית, חיוני להעניק למדיניות הזאת הזדמנות של ממש בטרם מלחמה.