בנימין נתניהו טוען ש"הציבור בחר בי, אבל ליברמן הוליך שולל את המצביעים". אביגדור ליברמן טוען ש" ישראל הולכת לבחירות בגלל סירוב הליכוד להצביע על חוק הגיוס המקורי שהצענו".

נתניהו טוען ש"עכשיו ליברמן הוא חלק מהשמאל". ליברמן משיב, ש"האיש מקיסריה מאשים איש מנוקדים שהוא שמאלן". יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה הישראלי, טוען שליברמן דרש למנות את יהודה וינשטיין ליועץ המשפטי לממשלה, "זאת היתה דרישה קואליציונית הכי חשובה שלו ב–2009". על כך משיב ליברמן, ש"רק פְּסִיכִיאָטֶר מחוזי יכול לתת לך הסבר לגרסה הזאת".

כך, בקליפת אגוז, נראית השחתה מוחלטת של מערכת פוליטית: חילופי האשמות שאת אמיתותן הציבור אינו יכול לבדוק; קלחת של אינטרסים אישיים, שלפחות חלקם ראויים לבדיקה משפטית רצינית; הסתה פרועה ששוב עושה שימוש ב"שמאל" כבבובת וודו; כשמתוך המדמנה המצחינה הזאת מובל ציבור שלם לבחירות חוזרות פחות מחודשיים לאחר שהלכה לקלפי.

מופע הבלהות שקרם עור וגידים בחודש האחרון ושהגיע לקְרֶשֶׁנְדּוֹ המפואר עם פיזור הכנסת אינו אלא תוצאה הכרחית של שלטון ימין מסואב ורב שנים, שחייב להגיע לסוף דרכו. זהו שלטון שמתייחס לאזרחיו כאל קהל שבוי, שאינו מגלה כלפיהם אחריות וששם את האינטרס האישי הצר לפני האינטרס של הציבור.

יכול ליברמן להתהדר בדבקותו בעקרונותיו, אבל ליו"ר ישראל ביתנו לא היתה בעיה לשבת בממשלה שבראשה ניצב חשוד בפלילים, שנגדו עומדים שלושה כתבי אישום (בכפוף לשימוע) ושבניגוד להצהרותיו התכוון לקדם חוקים פרסונליים שימלטו אותו מאימת הדין — ובלבד שחוק הגיוס ייושם כִּכְתָבוֹ וְכִלְשׁוֹנוֹ.

אבל בעלבון הדמוקרטי שחוותה ישראל בתקופה האחרונה טמונה גם הזדמנות לשינוי. כנגד הסיאוב וההשחתה שפשו בשלטון הימין, יצטרך המרכז־שמאל לאחד שורות ולהעמיד אלטרנטיבה שתסמל את ההיפוך המוחלט: אחריות, ממלכתיות, יחס שוויוני למרכיבי האוכלוסיה, כיבוד זכויותיהם של הפלסטינים והפגנת טוהר מידות אישי. רגע לפני שהדמוקרטיה הועלתה על המוקד, ניתנה לישראל הזדמנות שנייה. ועל הציבור והפוליטקאים לנצל אותה.