אלמלא פיזרה את עצמה, הכנסת ה–21 היתה אמורה להצביע על אמון בממשלת בנימין נתניהו החמישית. במקום זה, ישראל הולכת שוב לבחירות, שיתקיימו ב–17 בספטמבר. זאת הוכחה נוספת, מכרעת, לכך שנתניהו לא יכול לכהן כאשר הוא שקוע עד צוואר בחקירות משפטיות וכשמעליו מרחפים שלושה כתבי אישום, שכן "קיים חשש אמיתי, לא בלתי מבוסס, שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על פי האינטרס הלאומי (משום ש)הוא נמצא במצוקה המיוחדת הזו, הכל כך עמוקה" — כפי שאמר נתניהו במלותיו הוא על אהוד אולמרט ב–2008.

ברור לכל שהבחירות האחרונות הוקדמו ביוזמת נתניהו על בסיס האינטרס האישי של הישרדותו הפוליטית, ולא היה להקדמתן דבר וחצי דבר עם האינטרס הציבורי. נתניהו הקדים בחירות במטרה לקיימן לפני הכרעת היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט בעניין תיקיו המשפטיים, ומתוך תקווה למנוע את פרסום הכרעתו. ישראל כולה נגררה לבחירות, כאשר היה ברור לכל כי אם נתניהו ינצח בהן, הוא ירכיב את אותה הממשלה שהיתה לו, פחות או יותר, וכי, למרות שהכחיש זאת בראיון לחדשות 12, המשימה הראשונה של הממשלה הזו, תהיה לקדם חקיקה אישית ורטרואקטיבית במטרה אחת: לחלץ אותו מאימת הדין.

גם פיזור הכנסת לא נעשה מתוך שמירה על האינטרס הציבורי. ברור לכל, שהסיבה האמיתית שבגללה כשל נתניהו במשימת הרכבת הממשלה אינה חוק הגיוס, אלא משחק כוחות פוליטי הנגזר מחולשתו המשפטית. מצבו המשפטי המפוקפק של ראש הממשלה מעיב על שיקול דעתו מחד גיסא, וחושף אותו לסחטנות מצד השחקנים הפוליטיים האחרים מאידך גיסא. ישראל הפכה לבת ערובה של צרכיו של החשוד מבלפור.

בסביבתו של נתניהו מעריכים עתה כי הוא צפוי לנצל את הבחירות כתירוץ לבקש ממנדלבליט עוד דחייה במועד השימוע שנקבע לו, זאת חרף העובדה שמנדלבליט הודיע על דחיית השימוע בשלושה חודשים, ל–2–3 באוקטובר.

בתוך האנדרלמוסיה הפוליטית, על התביעה הכללית ובראשה היועץ מנדלבליט, לאטום את האוזניים ככל שניתן לרעשי הרקע וללחצים הפוליטיים, ולדבוק בסדר העבודה שהם עצמם קבעו. "רק שלטון החוק לנגד עינינו", אמר מנדלבליט והבהיר: "איננו משרתים אף אחד חוץ מהאינטרס הציבורי ומשלטון החוק. שום לחץ לא השפיע עלינו, וגם לא ישפיע עלינו בהמשך". יש לקוות שמנדלבליט יצליח לעמוד במלתו.