המהפך בהנהגת מרצ והניצחון של ניצן הורוביץ על תמר זנדברג עוררו התחשבות רבה, בעיקר מצד מפלגת העבודה שראשיה קיבלו בברכה את את ניצחונו של הורוביץ שיהיה היו"ר ה-7 של המפלגה מאז הקמתה ב-1992.

מרצ נחלצה בשן ובעין מקמפיין ה"גוועלד" של כחול לבן בבחירות הקודמות והצליחה לעבור את אחוז החסימה עם 4 מנדטים; זנדברג התגאתה בקולות החדשים ובהצלחה במגזר הערבי, אך בבייס היהודי הייתה נטישה גדולה. היה כעס על הקמפיין של מרצ, שהציג בעיקר אותה ולא את כל חברי הנבחרת, ביקורת פנימית וציבורית על האופן בו ניהלה את פרשיות המין ששטפו את מסדרונות המפלגה וסימני שאלה על היכולת שלה ליצוק לתוך התפקיד תוכן.

צירי ועידת מרצ העדיפו את הורוביץ, אולי בגלל נטישת המפלגה לטובת המרוץ על ראשות עיריית תל אביב. עם זאת ההפסד של זנדברג היה הפסד אלגנטי שנצפה מזה זמן רב. היא ישבה בשורה הראשונה מאופקת כשהוכרז דבר הדחתה, בזמן שהורוביץ האריך בנאום ניצחון.

הניצחון של הורוביץ הוא חדשות טובות מאוד עבור אהוד ברק, וחדשות רעות עבור בני גנץ וכחול לבן. הורוביץ נחשב למועמד המועדף על ברק ותוכניותיו לאחד מאחוריו את מפלגות השמאל לגוש, שיצאו לדרך. במרצ מעריכים שהם כבר עמוק במגעים.

גם בעבודה המועמדים קיבלו את פניו של הורוביץ ברוחב לב ומיד אחרי שיכריעו שם את זהות היו"ר צפויה להתחיל תקופה מרתקת של גישושים, פגישות, הצעות ומשא ומתן בניסיון לחבר את כל חלקי הפאזל בצורה הכי מוצלחת לכדי רשימת שמאל משמעותית.

במקביל, מבחינת בני גנץ, הורוביץ מייצר אתגר חדש, אחרי כניסתו של אהוד ברק. ציבורית, הורוביץ הרבה יותר מקובל מקודמתו, וכשהוא נושא את דגל הלהט"ב והשוויון האזרחי הוא עשוי לכרסם בכחול לבן, אפילו לפני שהצטרף לאהוד ברק והמסעות שלו. עם הורוביץ משמאל, וליברמן מימין, גנץ ולפיד יצטרכו להילחם קשה על הקול החילוני.

כשהשמאל עסוק בחיבורים פוליטיים מרגשים, כחול לבן תתקשה לייצר את אותו מומנטום. האתגר של גנץ הוא גם המבחן של הורוביץ - ושל מי שייבחר במפלגת העבודה: להחזיר את הבייס הביתה מכחול לבן, לגייס קהלים חדשים ובעיקר - לעשות את הצעדים הפוליטיים הנדרשים כדי לאחד כוחות, להימלט מאימת אחוז החסימה ולהוציא את השמאל לדרך חדשה.