מחאת יוצאי אתיופיה היא קריאת השכמה הכרחית לכל ישראלי. חלק גדול מהמפגינים הם צעירים, שנולדו בישראל לתוך מציאות של אפליה והדרה. כל אחד מהם יודע לספר, באריכות ובכאב, על ביטויי גזענות שהם סופגים בעבודה, בבילוי, או סתם בהליכה ברחוב. זהו הרקע להפגנות האחרונות, גם אם הסיבה המיידית היתה רציחתו של סלומון טקה מירי שוטר בקרית חיים.

האתגר החשוב יותר הוא התמודדות עם הגזענות, המטופחת בשנים אחרונות על ידי בנימין נתניהו וממשלתו. המחאה אינה יכולה להיות רק של יוצאי אתיופיה; המאבק צריך להיות משותף, חוצה קבוצות ומגזרים.

שיטור־יתר על בסיס אפיון גזעי (פרופיילינג) וקריאות גנאי בגינה ציבורית אינם רק סיפורים אישיים של רבים מהמפגינים. עם הנשירה מבתי הספר והחיים בשולי החברה הם משקפים תבנית ממוסדת, שבמסגרתה יוצאי אתיופיה נמדדים ונשפטים בראש ובראשונה על פי צבע עורם. "הבעיה שלא רואים אותנו כמו בני אדם", הגדירה זאת אחת המפגינות בתל אביב. זהו כתב אישום חמור, המבהיר עד כמה מפירה ישראל את עקרון השוויון שהגינות בסיסית מחייבת אותו.

עדות נוספת נמצאת בדו"ח שפירסמה היחידה לתיאום המאבק בגזענות במשרד המשפטים לפני כשלושה חודשים. על פי הדו"ח, ב–2018 קיבלה היחידה 230 תלונות (לעומת 75 שנה קודם לכן), שהתייחסו בעיקר לאפליה בקבלת שירות או בתעסוקה, להתבטאות ופרסום גזעניים, להתנהלות המשטרה ומערכת החינוך. 40% מהתלונות הגיעו מיוצאי אתיופיה, 32% מפלסטינים. "הגזענות קיימת בישראל ובממסד", כתב השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, העומד בראש המועצה הציבורית המלווה את היחידה.

הדו"ח מבהיר, כי נדרש שינוי מערכתי דחוף בתחום התעסוקה, החינוך, המשטרה והממסד הדתי. זאת ועוד, הממשלה אמנם קבעה את תפקידי היחידה למאבק בגזענות, אך נמנעה עד כה מלעגן את סמכויותיה בחוק. הנה נושא ראוי לדיון הבהול של ועדת השרים לקידום יוצאי אתיופיה, שהפליט נתניהו, כפי שמיהר לעשות גם בסבבים קודמים של המחאה.

יוצאי אתיופיה חווים התנשאות ואפליה כבר שני דורות. מחאתם מבהירה לחברה בישראל: מניעת גזענות היא צורך הכרחי.