הקמת ישראל היתה כרוכה בחורבנה של החברה הפלסטינית, שהתקיימה בפלסטינה עד 1948. מאות אלפי פלסטינים נהפכו לפליטים, כפריהם נחרבו, אדמותיהם הופקעו ויהודים התיישבו במקומם. האירועים האלה, שמכונים מאז "הנכבה" (האסון) ומתדלקים את מדורת הסכסוך, הם טאבו גדול בתודעה הישראלית.

לא מלמדים עליהם בבתי הספר, היסטוריונים בודדים חוקרים אותם ואזכורים שלהם בתקשורת מעוררים מיד תגובות השתקה בנוסח "הערבים דחו את תוכנית החלוקה והביאו על עצמם את חורבנם". תיאורים של פשעי מלחמה שביצעו חיילי ישראל— גירוש אוכלוסייה, ביזה, רצח ואונס — מודחקים לשוליים ופרסומם נתפש כערעור על צדקת ה"מפעל הלאומי".

ואולם, ישראל לא מסתפקת באטימות הרווחת בחברה הישראלית היהודית ביחס לאירועי 1948, אלא עושה מאמץ פעיל להחביא את הראיות לנכבה. תחקיר מוסף "הארץ" חשף את פעילות יחידת המלמ"ב במשרד הביטחון, הנמשכת זה כעשור, במטרה להסתיר מסמכים ועדויות לפשעי מלחמה ב-1948 בארכיונים ציבוריים ופרטיים, אפילו במקרים שבהם המידע כבר התפרסם. מלמ"ב, שסמכותו לצנזר את העבר מפוקפקת ושנויה במחלוקת, מתעלם מההתנגדות של היסטוריונים ומנהלי ארכיונים, התומכים בחשיפת אירועי העבר כפי שהתרחשו. מטרת ההסתרה היא לטשטש את העדויות ולחזק את הנרטיב הישראלי השקרי, ולפיו "הפלסטינים ברחו מרצונם ובעידוד מנהיגיהם". כך גנזו אנשי המלמ"ב מסמך מפורט, שתיעד את נטישת הערים והכפרים הפלסטיניים עד ליוני 1948 והראה שרובם נעזבו בגלל פעולות צבאיות יהודיות. וזה עוד לפני הגירושים הגדולים מרמלה, לוד, מרכז הגליל והנגב הצפוני בחודשים הבאים של המלחמה. העובדה שהמסמך כבר פורסם לא הרתיעה את מסלפי ההיסטוריה ממשרד הביטחון, המאמינים באיוולתם שבהיעדר תיעוד, תישכח גם הנכבה.

הנכבה לא תיעלם; היא קיימת עדיין בנוף, במשוכות הצבר של הכפרים הנטושים, בבתים עטורי הקשתות ביפו ובחיפה ובזיכרון של הקהילה הפלסטינית, בשטחים ומעבר לגבול. במקום לצנזר ולגנוז, ראוי ללמוד וללמד את ההיסטוריה של הקמת ישראל ושל החברה הפלסטינית שנעקרה. להקים שלטי זיכרון באתרי הכפרים שנחרבו ולהתמודד עם הדילמות המוסריות שמלוות את ישראל מאז 1948. הכרה כזאת לא תפתור את הסכסוך, אבל תציב את השיח בין יהודים לפלסטינים על אדנים של אמת במקום על שקרים, בושה והסתרה.