תקופת המתנה נקלעו לה הנבחרים בכלל ונבחרי הליכוד בפרט, כאשר נמנעים בתקופה הזו ממעשים מדיבורים והתבטאויות מחשש ממה שצפוי לקרות ולא יהיה נעים להם.

כך ציינו פרשנים ישראלים והוסיפו כי נבחרי הליכוד יודעים שצפוי להם קיץ ארוך בלי טלטלות. הם משובצים ברשימות, יש להם מקום. חוץ מכמה שיזוזו כדי לפנות מקום לרשימה של משה כחלון. כי "כולנו" בסוף בליכוד, משם באת ולשם תשוב.

צריך לעזור לנתניהו ולליכוד, אומרים, אבל העזרה תלויה במי שקיבל תפקיד ומקומו בטוח, שיכול להתפנות לפעול למען הליכוד. עם זאת, הם שותקים. הם מינוי זמני. ישראל כץ, שר החוץ הזמני, לא יודע בוודאות שיקבל את התפקיד גם בממשלה הבאה, ולכן מעדיף להמתין בשקט. הוא יודע שכל ראיון וכל ניסוח חלקלק עלולים להרחיק אותו מהתפקיד הנכסף. גם אמיר אוחנה, שר המשפטים הזמני שעד לפני רגע היה מוכן לדבר עם כל תחנת רדיו מקומית, בורר את הופעותיו, כי הוא לא סומך על עצמו. מה יגיד, איך דבריו יתפרשו, והאם יחניף מספיק לראיס ולמשפחתו או יסתבך בעימותים.

השאר מצפים לתפקיד. דוד ביטן רוצה להיות שר, ודוד אמסלם גם. ציפי חוטובלי כמהה למשרד החינוך, ומירי רגב לשדרוג. גלעד ארדן מהרהר בשיגרור לניו יורק, איוב קרא רוצה מקלט מדיני זמני כשגריר בקהיר, וגם יובל שטייניץ, אבי דיכטר, ניר ברקת ויריב לוין חושבים על כל מילה שיוצאת מפיהם, כי הרי ידוע שאין אדם המתחרט על ראיון שהוא לא נתן.

בצד השני, מתחוללת תרדמת פוליטית. בני גנץ על אף ההישג הפוליטי מרשים שלו, הוא עדיין אלמוני לציבור. לא ברור, לא פתור, לא סגור ולא נוגע מספיק. גנץ חמקמק כמו חיוך של החתול מ"אליס בארץ הפלאות". הוא חייב לדבר, לשכנע, להיות מוכן, מנומק, אחראי ובטוח בעצמו. הציבור חייב להכיר את הבנאדם ולבדוק אם הוא סוחף, משכנע, מוכשר ומסוגל להיות ראש ממשלה. אך גנץ שמעדיף את נוסחת העמימות, נתפס כלא יותר מפוסטר. גבי אשכנזי לצדו ממלמל משהו, והיחידים שמזיעים הם יאיר לפיד ומשה יעלון. וגם את זה הם עושים בעצימות נמוכה ותוך ניסיון לצמצם את החיכוך. הספינה שטה ורב החובל לא מתייצב על הסיפון.