הודעת הפרישה של שלי יחימוביץ', מהמחוקקות הבולטות בכנסת ואחת ממנהיגי מפלגת העבודה בשנים האחרונות, היא חוליה נוספת בגוויעת המפלגה. יחימוביץ', שהגיעה לפוליטיקה לאחר קריירה מצליחה בעיתונות, ראתה במפלגת העבודה פלטפורמה אפקטיבית לשינוי המציאות, אך לאחר 13 שנה נוכחה לדעת שמיצתה "את היכולת לשנות את השיח".

בניגוד לאופנה הפוליטית האחרונה של מפלגות "אינסטנט", ששולטת בהן תרבות הרכש והשריון, יחימוביץ' סללה בעצמה את דרכה בעבודה, עד ראשותה, ובנתה סביבה ציבור אוהדים נאמן. יחימוביץ' התאפיינה בדעות מובחנות ונשארה נאמנה למשנתה הסוציאל־דמוקרטית. בעת כהונתה הארוכה כמחוקקת קידמה חוקים רבים, שחלקם הגדול עסקו בהגנה על עובדים. הידוע בהם הוא "חוק הזכות לעבודה בישיבה" (חוק הקופאיות), שחייב מעסיקים להעמיד לרשות עובדיהם מקום ישיבה. כן קידמה את החוק למניעת פיטורי עובדות הנעדרות ממקום עבודתן עקב טיפולי פוריות וכן את חוק הטקסטיל הביטחוני, שחייב את כוחות הביטחון לקנות מדים שנתפרו  בישראל — במטרה לתמוך בתעשייה המקומית. עמידתה האיתנה מול בעלי ההון והמנהלים החזקים במשק באה לידי ביטוי בחוקים שיזמה, כמו החוק להגבלת שכר הבכירים במגזר הפיננסי ובסוגיות כמו המאבק במתווה הגז.

ואולם בעת כהונתה כיו"ר מפלגת העבודה שגתה יחימוביץ' כשהתרכזה כמעט לחלוטין בתחום הכלכלי־החברתי והזניחה את התחום המדיני. אף על פי שזוהתה כאשת שמאל היו לה אמירות כמו: "אני בוודאי לא רואה במפעל ההתנחלויות חטא ופשע", "מפלגת העבודה מעולם לא היתה מפלגת שמאל". כשספגה ביקורת על כך, לעגה בארסיות למבקריה: "התגלה שאיני עומדת בדרישות המסדר הפוסט־ציוני שמקיים את פגישותיו בתא הטלפון שבבילעין".

בין שמטרת נטישת הסוגיה המדינית היתה משיכת קולות מהימין ובין שזאת היתה נטיית לבה, במבחן התוצאה יחימוביץ' כשלה. וחמור מכך, הפיכת הנושא המדיני לסרח עודף והיחס המזלזל כלפי מי שביקשו להעמיד בראש סולם העדיפויות את הרצון לשים קץ לכיבוש תרמו למסע הדה־לגיטימציה הפרוע של הימין כלפי השמאל, מסע הנמצא כיום בשיאו.

יחימוביץ' אינה אשמה בלעדית ואף לא מרכזית בכיווץ מפלגת העבודה, שבבחירות האחרונות קיבלה שישה מנדטים בלבד. אבל מפלגה המתיימרת להיות מפלגת שלטון אינה רשאית להזניח את הסוגיה החשובה ביותר והיא: סיום הכיבוש ומימוש פתרון שתי המדינות.