החלטת ישראל להתיר לחברות הקונגרס האמריקאי אילהאן עומאר ורשידה טלאיב להיכנס לישראל ולשטחים הפלסטינים הכבושים — אף על פי שהביעו תמיכה בתנועת החרם BDS , בין היתר באמצעות הגשת הצעת חוק המגינה על תומכיה בארצות הברית — היא הוכחה נוספת לחוסר התוחלת שבמאבק בתנועת החרם. חרף אמצעי המודיעין המשוכללים ותקציבי העתק שהציבור מבזבז על המאבק ב־ BDS , ישראל לעולם לא תצליח להעלים ביקורת על הכיבוש.

"מתוך כבוד לקונגרס האמריקאי והברית הדגולה בין ישראל לאמריקה, לא נמנע מאף חבר קונגרס להיכנס לישראל", נימק שגריר ישראל בארצות הברית רון דרמר את ההחלטה להתיר את כניסתן של עומאר וטלאיב, אף על פי שהתיקון לחוק הכניסה לישראל אמור למנוע את כניסתן אליה. זהו שיעור חשוב למי שחשבו שניתן לכפות על העולם להתכחש לכיבוש. מתברר, שאין זה אפשרי אפילו כשבארה"ב מכהן נשיא אמריקאי אוהד, ובשעה שמי שמבקשות להיכנס לישראל הן חברות קונגרס דמוקרטיות שדונאלד טראמפ מתעב, ושרק באחרונה צייץ נגדן ש"יחזרו וינסו לתקן" את המדינות שמהן הגיעו.

מרחב התמרון של ישראל מוגבל. לכל היותר היא יכולה להרשות לעצמה להתנכל לסטודנטית בודדה. בתומכים הבכירים אינה יכולה לנגוע. ברגעי המבחן הדיפלומטיים, אל מול נציגים רשמיים של מדינות זרות, לא נותר לישראל אלא לקפל את הזנב בין הרגליים ולאפשר לעולם לראות את מה שהיא מחביאה בחצר האחורית שלה.

ההתקפלות הישראלית מהווה תקדים. היום אלו חברות קונגרס אמריקאיות, ומחר ינסו להגיע לביקור חברי פרלמנט בריטים, צרפתים או גרמנים תומכי חרם, המבקשים אף הם "ללמוד על הכיבוש". מה יאמר אז בנימין נתניהו? המאבק בחרם משיג את המטרה ההפוכה: הוא מספק פרסומת חינם לתנועת החרם, ומציג את ישראל כחשוכה שרודפת את מתנגדיה הפוליטיים. אם לישראל אין מה להסתיר, והיא בטוחה במדיניות שלה, אל לה לפעול כדי למנוע את כניסתם של תומכי חרם. חוק החרם הוא תעודת עניות: במקום לפעול כדי להסתיר את הכיבוש, על ישראל לפעול כדי להביא לסיומו. במקום להשקיע משאבים בהסתרת המציאות, יש להשקיע משאבים בתיקונה.