את ההחלטה על ריצה משותפת של מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ ומפלגת גשר בראשות אורלי לוי־אבקסיס יש לשפוט רק במבט קדימה: אם השותפות הזאת תימנע חיבורים נוספים בשמאל, או לחלופין תתברר כחבירה לצורך כניסה לממשלת נתניהו — זאת תתברר כהחלטה אומללה והרסנית עבור מחנה השמאל־מרכז.

אם, לעומת זאת, היא תסמן התחלה של חבירות נוספות בגוש, היא תהיה חשובה מאין כמותה.

המטרה היחידה שצריכה לעמוד בימים אלו לנגד עיני כל הגורמים במרכז־שמאל היא החלפת בנימין נתניהו ושלטונו ההרסני רב השנים. כדי לבנות כוח שיעמוד במשימה זאת, אין זה הזמן לנבירה ארכיונית בטעויות או בהצהרות שאולי הכתימו את השותפים הפוטנציאליים.

אכן, לוי־אבקסיס הגיעה מישראל ביתנו, מפלגה שבינה לבין תפישות שמאל מדיני או ליברלי פעורה תהום עמוקה. ובכל זאת, לוי־אבקסיס נושאת עמה גם יתרונות שעשויים לתרום למחנה. בבחירות האחרונות היא אף קיבלה כ–74 אלף קולות (כשני מנדטים), כמות בלתי מבוטלת של מצביעים, שעשויה לתרום לבניית הכוח. אין לזלזל בכך.

ואולם, אין מקום לטעויות: קיימת סכנה מוחשית שהחבירה לפרץ כרוכה בסיכול חבירות נוספות — למרצ ולישראל דמוקרטית. אם כך יהיו פני הדברים, מדובר במהלך ששכרו ייצא בהפסדו. ללא המשך גיבוש המחנה והגדלתו ככל האפשר, השמאל עלול להפסיד אלפי קולות שיימחקו בשל כישלונן של מפלגות מסוימות לעבור את אחוז החסימה. לכך אין לתת יד.

חמור מכך, העובדה שנשמעים קולות בסביבת גשר שלפיהם חבירה לנתניהו אינה נפסלת על הסף — צריכה להדליק נורה אדומה בוהקת. את הנורה הזאת יכול לכבות פרץ בכבודו ובעצמו: עליו להבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שחבירה לנתניהו פסולה מכל וכל.

גם לוי אבקסיס צריכה להצהיר על כך. בנוסף, על פרץ להבהיר שבחירתו לרוץ עם גשר אינה כרוכה בהימנעות מחבירה למרצ ולישראל דמוקרטית של אהוד ברק ולפעול בכל הנחישות לחיבור ביניהם ולצירופה של ציפי לבני.

גם אחרי החיבור לגשר, המשותף בין שלוש המפלגות עולה על המפריד ביניהן. על כל הגורמים הרלוונטיים להישאר ממוקדים במטרת העל, שהיא החלפת השלטון המושחת והמשחית של הימין בראשות בנימין נתניהו.