מבצע הגירוש המביש של עובדות פיליפיניות וילדיהן, שנולדו והתחנכו בישראל, יצא לדרך. בחמש לפנות בוקר עצרו פקחי ההגירה של משרד הפנים אם עם בנה בן ה–12, כשהיו במיטתם. השניים הועברו למתקן המעצר של רשות ההגירה בנמל התעופה בן־גוריון.

רשות האוכלוסין מתכננת לגרש הקיץ עובדות זרות, רובן מהפיליפינים, ביחד עם ילדיהן ילידי ישראל, סך הכל כמאה בני אדם, זאת אף שהנשים באו לישראל כחוק כדי לעבוד, ולמרות שרבים מהילדים, שנולדו בישראל וגדלו בה, דוברים עברית בלבד. הגירוש הוא למעשה עונש על שהעזו ללדת ולהיוולד בישראל. מרגע שילדו, העובדות החוקיות נהפכו לבלתי חוקיות כי משרד הפנים לא הסכים לחדש את אשרות השהייה שלהן. מבצע הגירוש הקיץ אינו תולדה של שינוי מדיניות, אלא יישום שלה: מכיוון שלרשות האוכלוסין יש מדיניות המאפשרת לילדים להשלים את שנת הלימודים, חודשי חופשת הקיץ הם חלון ההזדמנויות של מגרשי הילדים.

מייקל ג׳יימס בן ה–12 נולד וגדל בישראל. הוא חי ביהוד, לומד במסגרת חינוך מיוחד ואמור לעלות לכיתה ז׳. במקום לבלות את חופשת הקיץ בחוף הים עם חבריו, הוא נמצא במעצר על לא עוול בכפו, אשם מלידה.

ג׳יימס לא לבד. עשרות ילדים אחרים שוכבים מבועתים במיטתם, ממתינים לנקישה האכזרית על הדלת. נשיא ישראל ראובן ריבלין שקל לפעול נגד הגירוש, אולם לבסוף החליט שלא להתערב לאחר שמנכ"ל רשות האוכלוסין, יהושע מור יוסף, שיכנע אותו שביטול הגירוש עשוי להוות תקדים. לריבלין אסור להסתפק בתירוץ הביורוקרטי הזה. כל אדם הגון, לא כל שכן נשיא המדינה, יודע שגירוש ילד בן 12 שנולד וחי כל חייו בישראל, הוא עוול שאין במלה ״תקדים״ כדי לטשטש אותו.

להחלטה לא לגרש יש דווקא תקדים. בשנים 2006 ו–2010 קיבלה ממשלת ישראל שתי החלטות שנועדו להעניק מעמד לילדי עובדים זרים. הילדים שכיום מבקשים להכיר בהם הם אותם ילדים שלא זכו אז למעמד מפאת גילם הצעיר, אך מנגד לא גורשו מישראל והתחנכו כאן. ממשלת ישראל יכולה וחייבת להעניק מעמד חוקי לילדים ולאמהותיהם ולאפשר להם לחיות במקום שבו נולדו וגדלו.