אחרי שנים של הימחצות תחת מכבש ההסתה הימני־הלאומני שבנימין נתניהו בנה ושיכלל בשנות שלטונו הארוכות מדי, נדמה שהמחנה הדמוקרטי בישראל מתחיל להרים את ראשו ולהחזיר מלחמה. החבירה של מרצ, ישראל דמוקרטית וח"כ סתיו שפיר ל"מחנה הדמוקרטי" היא עוד פיסה חשובה בפאזל ההתנגדות, שהולך ונבנה בצד השמאלי של המפה הפוליטית בישראל.

מחנה השמאל אינו יכול להרשות לעצמו לאבד קולות בקרב הקריטי שהוא מנהל נגד שקיעתה של הדמוקרטיה. גם אם ישנם פערים אידיאולוגיים בין החוברים, וגם אם אינם רואים עין בעין בכל הנושאים שעל הפרק, יש לזכור שמנגד עומד ראש ממשלה שעסוק אך ורק בהישרדותו הפוליטית ואינו בוחל בשום אמצעי לשם השגת מטרה זאת, כולל דחיפה של כהניסטים מוצהרים למחנה הימין.

להתנצלותו של אהוד ברק בתקופה האחרונה לפני החברה הערבית ומשפחות האזרחים הערבים שנהרגו באוקטובר 2000 — גם אם עשה זאת מטעמים פוליטיים צרים שעונים לכינוי "אחוז החסימה" — יש חשיבות. היא סללה את הדרך לחיבור בינו לבין מרצ, אבל חשוב מכך — הוכיחה שלחברה הערבית יש משקל משמעותי במחנה השמאל ושלא ניתן להתעלם מהמצביעים הערבים.

את החבירה המהירה יחסית של "המחנה הדמוקרטי" יש לייחס לאיחוד אחר במחנה — זה שבין יו"ר העבודה עמיר פרץ ליו"ר גשר אורלי לוי־אבקסיס. העובדה שפרץ ולוי־אבקסיס דחו אפשרות של חיבורים נוספים אותתה לברק ולמרצ, שחיבור משולש אינו עומד על הפרק ושיש לחתור לשיתוף פעולה דו־ראשי.

העובדה שח"כ שפיר היתה ממחוללות החיבור בין ברק למרצ, כמו גם אמירותיו הברורות של איציק שמולי בעד המשך החיבורים, מלמדות על הסכנה שנוטל על עצמו פרץ גם בתוך מפלגתו וגם מול ציבור הבוחרים. החבירה ללוי־אבקסיס היא צעד טוב, אבל היא אינה אמורה לסתום את הגולל על הקמת גוש שמאל־דמוקרטי גדול וחזק, שישקף את ההתנגדות ההולכת וגוברת למדיניות חסרת האחריות של נתניהו. פרץ ולוי־אבקסיס חייבים להכיר בגודל השעה ולהצטרף לקרב המאסף על הדמוקרטיה.