בפעם הראשונה בהיסטוריה מאז המצאת ישראל מתקיימות שתי מערכות בחירות בתוך פחות מחצי שנה. ואולם, למרות החודשים הספורים שמפרידים בין מערכת הבחירות האחרונה לזו הנוכחית, נדמה כי הנושא שבו התמקדו בחירות אפריל — מצבו המשפטי של בנימין נתניהו — ירד כמעט באופן מוחלט מסדר היום של ספטמבר.

הסיבה הרשמית להתפזרות הכנסת הקודמת היתה היעדר רוב למתווה גיוס בני הישיבות בעקבות פרישתה של ישראל ביתנו מהקואליציה (בדיוק אותה סיבה שבגללה לא הצליח נתניהו להקים ממשלה), אולם הסיבה האמיתית להקדמת הבחירות היתה ניסיונו של נתניהו להקדים, ואולי אף למנוע, את הודעתו של היועץ המשפטי לממשלה על כוונתו להגיש כתב אישום נגדו.

התוכנית של נתניהו נכשלה. כחודש לפני הבחירות הגיש מנדלבליט מסמך בן 57 עמודים ובו פירוט של חשדות המיוחסים לראש הממשלה של ישראל. מנדלבליט הודיע לו, כי הוא צפוי לעמוד לדין (בכפוף לשימוע) על עבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים בשלושה תיקים שונים: 1000, 2000 ו–4000. חרף ניסיונותיו החוזרים ונשנים של נתניהו לדחות את מועד הערעור, הוא אמור להתקיים כשבועיים לאחר הבחירות.

ואם אין די בכך, נתניהו הוליך שולל את הציבור. כשנשאל לפני הבחירות אם בכוונתו לקדם חקיקה שתמנע את העמדתו לדין שלל זאת. אך המשא ומתן הקואליציוני בניסיון להרכיב ממשלה עם ״שותפיו הטבעיים״ נסוב אודות תיקים ותקציבים מחד גיסא וחסינות מפני כתב אישום צפוי מאידך גיסא.

לקראת הבחירות הקרובות הציבור יודע בוודאות את מה שבבחירות הקודמות יכול היה רק לשער: נתניהו מתכוון לעקם את החוק הישראלי על מנת למנוע את העמדתו לדין. חפותו של אדם, כל אדם, עומדת לו, גם של ראש הממשלה. אלא שלא לכל אדם יש את ההשפעה שיש לנתניהו על הרשות המחוקקת בבואו להרכיב ממשלה, ולא כל אחד מוקף בחבורה מפוקפקת של נבחרי ציבור הנכונים להיות שותפים לדבר חקיקה, בדומה לחשוד מבלפור.

לנוכח זאת, מפלגות האופוזיציה המבקשות לנצח במערכת הבחירות הזאת חייבות לשוב ולהעמיד את תיקי השחיתות של נתניהו בראש סדר היום שלהן ולא להעלימם כאילו היו החדשות של אתמול.