הדרישה מהמועמדים בבחירות מטעם הליכוד לחתום על הצהרת נאמנות אישית ליו"ר, שלפיה אין בכוונתם להחליף את בנימין נתניהו, היא שפל חדש בתהליך ההתפרקות מהדמוקרטיה שעוברת מפלגת הליכוד.

היוזמה הזדונית הזאת החלה בעקבות ראיון שהעניק אביגדור ליברמן ל"פגוש את העיתונות". יו"ר ישראל ביתנו אמר, כי בכוונתו לפנות לליכוד ולבקש מהמפלגה להציג מועמד אלטרנטיבי לראשות הממשלה, למקרה שנתניהו יסרב לממשלת אחדות עם כחול לבן. אם זה יקרה, הסביר, "אני מגיע לנשיא ולא ממליץ על אף אחד. אבל יום למחרת אני הולך לחברים בליכוד ואומר להם: 'תביאו מישהו אחר. יש לכם מספיק מועמדים'".

חברי הליכוד תמיד התגאו, שמפלגתם היא בין היחידות בישראל ששומרות על מנגנון דמוקרטי פנימי. והנה, חברי המפלגה הדמוקרטית הזאת נדרשים למפגני נאמנות בעלי ניחוח טוטליטרי. ח"כ דוד ביטן, משרתו הנאמן של נתניהו, שהחתים את חברי הליכוד על ההצהרה, איים לפרסם את שמם של מי שיסרבו לחתום, והחותמים הראשונים אף מיהרו להתייצב ברשתות החברתיות, כדי להתגאות בחתימתם. אף על פי שהחתימות אינן מחייבות, כל התהליך מעיד על הנזק שמסב נתניהו למפלגה.

ב"סביבת נתניהו" מיהרו לתאר את הדברים שאמר ליברמן כניסיון פוטש נגד ראש הממשלה. אבל הן זעקות הפרנויה והן הדרישה להחתים את חברי הליכוד על הצהרת נאמנות, אינן אלא מפגן חולשה של יו"ר הליכוד שחש שהמשך שלטונו אינו מובטח. נתניהו יכול להאשים רק את עצמו: כישלונו בהרכבת ממשלה אחרי הבחירות שהוא עצמו יזם במטרה למנוע את העמדתו לדין; העובדה שכפה על חברי מפלגתו ושותפיהם הטבעיים לפזר את הכנסת רק כדי למנוע ממועמד אחר את הזכות השמורה בחוק לקבל מהנשיא הזדמנות להרכיב ממשלה; והעובדה שגרר אוכלוסיה שלמה לשתי מערכות בחירות יקרות ומיותרות בפרק זמן של חצי שנה — כל אלו הפכו אותו, על שלושת תיקי השחיתות שתלויים נגדו (בכפוף לשימוע), מנכס לנטל. לא רק על ישראל אלא גם על מפלגתו.

הנזק שנתניהו מסב לליכוד הוא העתק בִּזְעִיר אַנְפִּין של הנזק שנתניהו מסב לדמוקרטיה. מעל עשר שנות שלטון רצופות הן די והותר.