קרוב לארבע שנים עבדה ממשלת ישראל על חשיפת הבנקים לתחרות. שתי ועדות — ועדת בריס וועדת שטרום — פירסמו שורה ארוכה של המלצות, שנועדו לעודד את כניסתם למערכת של ספקי אשראי חוץ־בנקאיים, בנקים חדשים וגם שחקנים טכנולוגיים חדשים (פינטק).

אלא שמהלך זה, על כל מרכיביו, עומד כיום לפני בלימה על רקע חולשתו של ראש רשות שוק ההון החדש, משה ברקת. הראש החדש מתנער מהפיקוח על התחרות החוץ־בנקאית ובפועל אינו מקדם אותה. הוא מצטייר כאיום המשמעותי ביותר על התחרות בבנקים, וזאת לצד צעדים בולמי תחרות בתחום הביטוח, שאותם הוא מקדם בד בבד.

בכך מצטרף ברקת לשורה ארוכה של רגולטורים חלשים שפועלים כיום בממשלה. מתניהו אנגלמן נבחר על ידי הכנסת למבקר המדינה ומהלכו הראשון היה לעצור פרסום של דו"חות ביקורת, ודרישה מעובדי משרד המבקר לכתוב ביקורות יותר חיוביות. נציב שירות המדינה, דניאל הרשקוביץ, לא מורגש כלל מאז מינויו לפני כשנה וזכה כבר לכינוי "הנציב הנעלם".

היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, אמנם מגלה עקביות בקידום חקירות נתניהו, אך מתגלה כהססן בשאר התחומים. מנדלבליט מתקשה להחליט ונוטה לגלגל אחריות על אחרים — כמו במקרה של הדחת מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור.

רוח המפקד של נתניהו — בחירה ברגולטורים כנועים, "יס־מנים" — מחלחלת אל יתר משרדי הממשלה. שר האוצר משה כחלון הוא זה שמינה את ברקת לתפקידו וההערכה היא שגם כחלון חיפש לעצמו מפקח נוח.

גם החלפתו של אורי יוגב ביעקב קוינט מייצגת את אותו הלך רוח. יוגב היה ראש רשות חברות דומיננטי, שהעז לבלום את גל המינויים הפוליטיים בחברות הממשלתיות באמצעות נבחרת הדִּירֶקְטוֹרים. קוינט פעיל הרבה פחות ונוח הרבה יותר. מדובר באותה תסמונת: היפרעות מרגולטורים עצמאיים ודעתניים, המקדמים את טובת הציבור על פני טובת הדרג הפוליטי, לטובת רגולטורים נוחים ומשרתי אינטרסים.

ממשלה של פקידים חלשים היא השאיפה הנגלית של ממשלת נתניהו. אחרי שקיפדה את ראשו של בית המשפט העליון, מקופד עתה גם השירות הציבורי — ובלבד שאיש לא יצר את צעדיהם של השרים, ולא יטריד אותם עם ענייני בלמים ואיזונים.