ליו"ר מפלגת כחול לבן, בני גנץ, יש תורה סדורה ומסוכנת לפתרון "בעיית עזה": "בפעם הבאה שיקרה כאן משהו — נוודא שזה יהיה הסבב האחרון. אנחנו לא נקבל הסדרה, אלא נביא להכרעה צבאית של חמאס. אם צריך — נפעל להוריד את ראשי חמאס", כך התרברב גנץ ושטח את האסטרטגיה הביטחונית שלו בפני עיתונאים. עמיתיו, משה יעלון וגבי אשכנזי, הוסיפו את מנת האיומים שלהם. יעלון מבטיח, כי "כל פרובוקציה — מבלון, עפיפון, ודאי טיל — חייבת להיענות בתגובה חריפה שלנו, ולא — חמאס יצטרך לשלם את המחיר המלא. לזה אנחנו נחתור". אשכנזי הרחיב ופי

אלה דיבורים ריקים וחסרי אחריות שאינם יכולים לשכנע את הציבור. איש מבין שלושת הרמטכ"לים לשעבר לא הצליח בתקופת כהונתו להביא לכניעת הפלסטינים או לשקט מוחלט. גם מבצע צוק איתן, שאותו מציין גנץ כנקודת מפנה ביצירת שקט ברצועה לא חולל את הקסם. חלק מהפעולות שבוצעו במהלכו ("יום השישי השחור") הוגדרו כפשעי מלחמה לפי אמנסטי, ישראל ספגה ביקורת בינלאומית קשה על הרג אזרחים והשקט היחסי התמוטט ברעש גדול בתוך כשלוש שנים.

דווקא הצבא הישראלי בכל תקופות העימותים היה זה שהבהיר, כי אין פתרון צבאי בעזה. תושבי עוטף עזה הבינו זה מכבר שכל פעולה צבאית בעזה פוגעת קודם כל בהם, באיכות חייהם ובביטחונם האישי. התנקשויות הממוקדות במנהיגי חמאס הולידו הנהגה חדשה, לוחמנית יותר, והסגר הבלתי אנושי לא חולל את המרי האזרחי נגד הנהגת חמאס, שלו ציפתה ישראל. ההיפך מכך. הוא טיפח אוכלוסייה מיואשת שמוכנה למות על גדרות הגטו שבו היא כלואה, כדי לגרום לישראל ולעולם לשחררה.

לציבור בישראל אין סיבה להאמין או לסמוך על דברי הרהב של שלושת הרטכ"לים. הוא מצפה ממפלגת כחול לבן להציע אלטרנטיבה מדינית בת קיימא וארוכת טווח לתחרויות השווא שמנהלת ישראל מול חמאס. סוגיית עזה איננה סיסמת בחירות, היא איום ביטחוני על ישראל שממתין לפתרון מדיני.