החלטת המשטרה והדרג המדיני של ישראל לפתוח את שערי מסגד אל אקצא לביקור יהודים, היתה כניעה לקומץ קיצוני. על פי הסטטוס קוו שהתגבש בעשורים האחרונים, מסגד אל אקצא סגור בחגים מוסלמים לביקור יהודים. זאת מתוך כבוד לכך שהוא מקום פולחן מרכזי לפלסטינים החיים בעיר הקודש, ולמיליונים בגדה ובעזה, ומתוך חשש שביקור יהודים למסגד אל אקצא בימים כאלו תביא לאלימות וכן לפגיעה ביחסים עם המדינות הערביות והמוסלמיות.

בעבור הפלסטינים, מסגד אל אקצא הוא מרכיב קריטי בזהות ובכבוד של המוסלמים, הערבים והפלסטינים. בעבר הסתיימו הניסיונות של הישראלים לערער את הסטטוס קוו במסגד, להפגין ריבונות או לאפשר פעילות פולחנית יהודית, בשפיכות דמים. גם באחרונה הוכיחו הפלסטינים את חשיבות המקום בעבורם. ההמונים נענו לקריאות הווקף, וב–7 וחצי בבוקר נאספו כ–70 אלף מתפללים פלסטינים במסגד. בשער הכניסה ליהודים עמדו באותה השעה כ–200 יהודים בלבד, שוחרי המקדש ותנועות הר הבית.

תנועות המקדש — למרות הנוכחות התקשורתית הבולטת והייצוג הפוליטי הבלתי פרופורציונלי שלהן — מייצגות פלח זעיר מהציבור היהודי. בשעות הראשונות המשטרה מנעה את הגעת היהודים. אבל ככל שחלף הזמן — וראש הממשלה של ישראל בנימין נתניהו נמנע מלגעת בתפוח האדמה הלוהט — הלך וגבר הלחץ מימין. השר בצלאל סמוטריץ' קרא בטוויטר לנתניהו "לתת הנחיה חד־משמעית לפתוח את המתחם". פעילי הר הבית קוננו על סגירת המתחם, ולשכת ראש הממשלה פירסמה הודעה שהטילה את האחריות לסגירת המקום על המשטרה.

לבסוף פרצה המשטרה בכוח למתחם, ובחסות רימוני הלם ואלות היס"מ הצליחה להכניס את קומץ היהודים לסיבוב קצר. ההחלטה לפתוח את המתחם נועדה להפגין נחישות ולהוכיח שהמשטרה הפלסטינית מסוגלת לכפות את רצונה על הפלסטינים. אבל למעשה היתה זו כניעה ללחץ פוליטי ולקבוצה קיצונית וקטנה.

סוגיית מסגד אל אקצא היא חלק מהסוגייה הגדולה של הכיבוש  הישראלי והעימות הכולל עם הפלסטינים. עד לפתרון סוגייה זו, על הממשלה הישראלית להקפיד לשמור על הסטטוס קוו, ולהימנע מצעדים חד־צדדיים ומסוכנים בעקבות לחץ של קבוצות קיצוניות.