לפני הבחירות חשף העיתונאי חגי עמית, כי לליכוד יש מאגר דיגיטלי שמור, המכיל 1.1 מיליון שמות של ישראלים — על כל פרטיהם המזהים. לבד ממספר הטלפון, הכתובת ותעודת הזהות שלהם — כל אחד מ–1.1 מיליון האזרחים הללו מסווג באמצעות אחת משלוש האפשרויות המגדירות את יחסו לליכוד: "תומך", "לא תומך" או "מתלבט".

ככל הנראה הליכוד אגר את המידע באמצעות משאלים שערך — בעיקר דרך מסרונים שנשלחו לאזרחים. המאגר היה חשוף תקופה ארוכה,— מצב המהווה עבירה על חוקי הגנת הפרטיות. גם אחרי שהגישה אליו נחסמה, עצם קיומו מעלה שאלה מהותית. החוק בישראל מאפשר למפלגות המתמודדות לכנסת גישה למאגר הבוחרים ועריכת סקרים. אלא שכאן מדובר בסיפור אחר. ספק אם אותם אזרחים שענו על שאלון שנשלח אליהם באמצעות הודעת טקסט — וסווגו על בסיס היחס שלהם לליכוד — העלו על דעתם, כי התשובה שלהם לשאלה אם הם יתמכו בליכוד בבחירות מוזנת לתוך מאגר דיגיטלי שיישאר בידי הליכוד — ונשמרת בו לנצח; בצמידות לשם המשפחה שלהם, כתובת המגורים שלהם ומספר תעודת הזהות שלהם.

הפנקס האדום של ההסתדרות זכור לשמצה מימי מפא״י. הפנקס, שהעיד על שיוך פוליטי, הקל במקרים רבים על קבלה למקומות עבודה והעניק קדימות לשירותי דיור, בריאות וחינוך טובים יותר. אסור ששיוך פוליטי יהיה רלבנטי לקביעת זכויות ומתן הטבות. הבחירה לשתף בפרטים על זהות פוליטית ושייכות מפלגתית שמורה לכל אזרח ואזרח. זכות זו חשובה במיוחד בתקופות של קיטוב פוליטי, כמו בישראל היום. מאגרי מידע דיגיטליים מסוכנים ונגישים הרבה יותר מהפנקס האדום.

הפירצה שנחשפה במאגר המידע של הליכוד היא הרבה יותר מבעיה של אבטחת מידע. הרשות להגנת הפרטיות במשרד המשפטים חייבת להגדיר מחדש את המותר והאסור במאגרי המידע שמחזיקות המפלגות אודות הבוחרים. יש למנוע בחוק שימור מאגרים של רשימות מצביעים על ידי המפלגות — הכוללות את מספרי תעודות הזהות של הישראלים לצד העדפותיהם הפוליטיות, ואשר לכל חבר מפלגה יש גישה אליו אם ירצה בכך. ספק גדול אם הרשות שכפופה למשרד המשפטים שבראשה עומד השר אמיר אוחנה תדאג לכך.