פחות משבוע אחרי הישגו המרשים בבחירות, כראש הסיעה הגדולה בכנסת, ויתר יו"ר כחול לבן בני גנץ על בקשת המנדט להרכבת הממשלה. ההסבר שמסרו "מקורות במפלגה" להתקפלות היה, שגנץ מעדיף להמתין עד שבנימין נתניהו ינסה להרכיב ממשלה וייכשל.

למרבה הצער, התירוץ הקלוש לא היה משכנע. הוויתור של גנץ נראה ככניעה בלי קרב לנתניהו, והודאה בהצלחת הטקטיקה של הימין — שפעל בעשור האחרון לשלילת הלגיטימציה של המפלגות המייצגות את החברה הערבית. גנץ חשש, כנראה, להצטייר בציבור כמי ש"נשען על קולות הערבים האנטי־ציונים ", כפי שמכונה הרשימה המשותפת בפי פוליטיקאים ועיתונאים מהימין.

גנץ התעלם מתמיכתה של הרשימה המשותפת במועמדותו לראשות הממשלה, למרות שבלעדיה אין ולא יהיה לו סיכוי להרכיב קואליציה. הוא נמנע מהידברות עם המשותפת על הדרישות שהציבה, הגיב להן בזלזול ("המצע של כחול לבן עונה לכולן"), ולא התאמץ אפילו למראית עין למנוע את נטישת חברי בל"ד, שסירבו להמליץ עליו — והותירו אותו עם 54 ממליצים בפני הנשיא רובי ריבלין, ח"כ אחד פחות מ–55 ממליצי נתניהו.

בל"ד ויתרה על ההזדמנות חסרת התקדים לבטא את עמדותיה במשא ומתן הפוליטי, והתבצרה מאחורי האידיאולוגיה האנטי־ציונית שלה, שפוסלת מראש שיתוף פעולה עם כל המפלגות שאינן חלק מהרשימה המשותפת, מהימין הקיצוני ועד מרצ. בל"ד מייצגת עמדה בעלת משקל בחברה הערבית וטוב שלא נפסלה מהשתתפות בבחירות. אבל בסירובה להמליץ על גנץ, היא תמכה לכאורה בהמשך שלטונו המשחית והמסית של נתניהו.

אבל בניגוד להם, גנץ לא יכול, ואפילו לא מנסה, להצדיק את כניעתו בנימוקים אידיאולוגיים. סיסמאות נבובות על "אחדות" ו"פיוס", שבצדן החרמה בפועל של נציגי 20% מהאזרחים, מציבות אותו כעוד אחד בשורה ארוכה של פוליטיקאים מהמרכז והשמאל שהתקפלו מול מבחני הפטריוטיות הצבועים של הימין, ואפשרו לנתניהו להתבצר בכיסאו. ברור שתוצאות הבחירות הקשו על גנץ להקים קואליציה ולעמוד בהבטחתו להחלפת נתניהו. אבל בהעניקו מנדט ליריבו, הוא השליך לפח את הציפיות והתקוות של תומכיו.