הפגישה בין בנימין נתניהו ליו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן הסתיימה "ללא פריצת דרך". אלא שנדמה שתחת מכבש הלחצים העצום שמופעל על כחול לבן להישמע ל"צו השעה" ולמנוע בחירות נוספות, רבים קיוו שאולי הדרך עלולה להיפרץ. בינתיים, ויתר יאיר לפיד על הסכם הרוטציה כדי לאפשר ממשלת אחדות.

גם יו"ר כחול לבן, בני גנץ, התייחס לאפשרות שתוקם ממשלת אחדות ואמר: "לא אפסו הסיכויים, ולא צריך לאבד תקווה". לא היה ברור על איזו תקווה הוא מדבר, אבל נראה שהמתווה שעומד על הפרק, ושאותו רקם ריבלין, קורץ לו: ממשלת אחדות עם נתניהו, שבמקרה של הגשת כתב אישום ייצא לנבצרות.

ייתכן שהמערבולת הפוליטית והרצון להימנע מבחירות משכיחים מגנץ את הסיבה לכך שמפלגתו זכתה ב–33 מנדטים והפכה לגדולה בישראל: המיאוס מנתניהו. לא רק משלל אישומיו הפליליים שבגללם התקיימו שימועים בתקופה האחרונה, אלא גם מדרכו הפוליטית הנלוזה והצינית, שהעמידה את הישרדותו האישית מעל כל ערך אחר, ושבשמה שוסו חלקי החברה הישראלית אלה באלה.

אם גנץ זקוק לתזכורת לכל זה, הוא היה יכול לקבלה, ממש דקות אחדות לאחר שעודד את הציבור באומרו שעדיין יש תקווה לאחדות. הפעם היה זה דוד אמסלם, שר התקשורת שמינה נתניהו, שטען בראיון כי "מנדלבליט התערב בבחירות והכריע אותן", כי השימוע "לא לגיטימי" וכי פרקליט המדינה שי ניצן הוא איש "הזוי".

הרטוריקה הזאת, הגם שדוקלמה על ידי אמסלם, מייצגת היטב את הפירות הבאושים שגידל וטיפח נתניהו עצמו. הפיכת מערכת המשפט, ובכללה שומרי הסף, לאויבי המדינה, למי שמחבלים ברצון הציבור ולכן אינם לגיטימיים, היא גולת הכותרת של שלטון רקוב ומסואב, שהוריד את הדמוקרטיה הישראלית על ברכיה.

בניגוד לנאמר בהודעת ישראל ביתנו לאחר הפגישה המדוברת, בחירות נוספות כן עשויות לשנות את המפה הפוליטית וממשלת אחדות איננה צו השעה. צו השעה היחיד הוא לשים קץ לשלטון נתניהו.