כבר כמעט שנה שישראל שרויה בערפל פוליטי ובתחושת חוסר יציבות שלטונית. ואולם, למרות הניסיון ליצור סימטריה במשחק ההאשמות הבלתי נגמר בין הצדדים, צריך לומר את הדברים בפשטות: המשבר הנוכחי הוא תולדה ישירה של שלטון ימני ארוך שנים, הרסני ומסית, שגמר אומר לחסל את התשתית השלטונית ושעשה דה לגיטימציה למיליוני אזרחים, בין אם ערבים ובין אם יריבים פוליטיים.

כך שניסיונותיו של נשיא ישראל ראובן ריבלין לגשר בכוח בין אבי ההסתה, בנימין נתניהו, לבין האופוזיציה שקמה כהתנגדות אותנטית להרס שזרע, חוטאים למטרה החשובה ביותר שעומדת בפני הישראלי כעת: לשים קץ לסיוט המתמשך שבו שקעה ישראל. ריבלין אמנם לקח צעד לאחור ביום הענקתו למנדט, כשהחליט להפסיק את ניסיונות הגישור חסרי התוחלת ולהטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו — אלא שהנזקים כבר נעשו: הקו שהתווה הפך לבון טון הפוליטי שלפיו יישק דבר, ויריב לוין, ראש צוות המו"מ של הליכוד, הודה באחרונה, כי בכוונתו "לנהל מו"מ על בסיס קווי המתאר שהציג ראובין ריבלין".

הסימטריה המלאכותית ששירטט ריבלין במאמציו למנוע בחירות כי "הציבור לא מעוניין בכך", היא שהופכת את הסירוב של כחול לבן לשבת עם נתניהו באותה ממשלה לכלי בידי שליחי בנימין נתניהו. לפתע מי שאינו מוכן לשתף פעולה עם נאשם בפלילים (בכפוף לשימוע), אדם שהפך את הסתתו לאומנותו — מצטייר כמי שאינו דואג ליציבות השלטונית בישראל ולרווחת האזרחים.

ההיפך הוא הנכון: בני גנץ היה חייב להתמיד בסירובו להיות שותף לממשלה, שבה לנתניהו תפקיד מרכזי, או לנהל שיח כלשהו עם "בלוק ימין" מונוליטי, שהוכיח בארבע השנים האחרונות שהוא דוגל בלאומנות, גזענות, סחטנות והסתה.

הניסיונות המגוחכים של נתניהו ושליחיו ליצור מצג שלפיו כל מעייניהם נתונים לאיחוי הפצעים בציבור הם מסך עשן ציני, שמאחוריו פחד מפני בחירות נוספות. לגנץ ויתר חברי האופוזיציה אסור היה ליפול לבור האומלל הזה. עליהם לזכור היטב מדוע קיבלו 57 מנדטים: כדי לשים קץ לשלטון העוועים של נתניהו.