בניסיון בוטה להסיר מעל עצמו אחריות למחדל הרשום על שמו, השר ל"ביטחון פנים" גלעד ארדן האשים את החברה הערבית באלימות. במקום להתנצל על הפקרת היישובים הערביים לארגוני פשע וכנופיות תחת משמרתו ולהתחייב על שינוי מדיניות ההזנחה — הוסיף לרשימת המחדלים שלו גם את חטא האשמת הקורבן.

כאילו היה מומחה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, המשקיף על החברה ממעוף הציפור ולא השר הממונה על הגנת האזרחים, הפליג ארדן באבחנות בלתי מבוססות, שמדיפות ריח של גזענות, שהפכה, לא מעט בזכותו, לסימן ההיכר של הממשלה שהוא חבר מרכזי בה.

אין גבול לחוצפה: קודם מפקירים את היישובים ואז מתגזענים על תושביהם כשהאלימות גואה. האבחנות של ארדן נוחות לאוזן היהודית, אבל אסור להתבלבל: לו המשטרה שארדן מופקד עליה היתה ממלאת את תפקידה ומטפלת בפשיעה בדיוק כפי שהיא עושה בשאר האזורים, הפערים לא היו גדולים כל כך. כמו בכל העולם, העבריינות פורחת במקום שבו אין חוק ואין משטרה.

לאחר הפרסום ניסה ארדן לתקן את הרושם בטוויטר והדגיש, ש"האחריות המרכזית על המאבק בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית היא של הממשלה והמשטרה", וכי "הציבור הערבי הוא ציבור נורמטיבי שומר חוק". ארדן כנראה שוכח שלציבור יש זיכרון. הרי אין זה מופע הגזענות הראשון שלו, וגם לא הפעם היחידה שבה שנאת הערבים שלו משבשת את יכולתו לתפקד כשר הממונה על גורמי אכיפת החוק. רק מי שרואה באזרחים הערבים קודם כל מחבלים יכול היה להכריז, כי יעקוב אבו אל־קיעאן — שנורה למוות על ידי שוטרים ישראלים— הוא "מחבל השייך לתנועה האיסלאמית... שדהר לעבר כוחותינו במטרה להרוג כמה שיותר שוטרים". מאז לא מצא ארדן הזדמנות לחזור בו, חרף העובדה שכל הגופים שחקרו את האירוע שללו את קביעתו.

מניעת האלימות ביישובים הערביים, בדיוק כמו בכל יישוב אחר, היא מתפקידיה הבסיסיים של ממשלת ישראל. אי־מניעתה הוא קודם כל כישלון של מי שמופקד על המשטרה. ארדן היה צריך להיות מסולק מתפקידו כבר אחרי אירועי אום אל־חיראן. נותר רק לקוות שבממשלה הבאה ימונה לתפקיד שר ראוי ממנו.