מאז שנת 2000 נהרגו ונרצחו 1,386 בני אדם כתוצאה מאלימות פנימית ופשיעה מאורגנת בישובים הערביים. מזעזע כמה שהמספר הזה לא מזעזע את הממשלה של ישראל, את המשטרה ואת הציבור הישראלי בכללותו, כאילו מדובר בחצר האחורית שהפעילה מנגנון להשמדה עצמית, "וזה לא עניינינו".

לפני שנת 2000 היה שיעור הפשיעה נמוך בהרבה בהשוואה להיום (5% ממקרי הרצח בישראל לעומת 60% כיום, פי שלושה מחלקם של הערבים בכלל האוכלוסייה). באוקטובר 2000 נורו על ידי המשטרה 13 מפגינים ערבים, חלקם על ידי צלפים. מאז – והמסקנה אומצה גם על ידי ועדת אור - משטרת ישראל נוהגת באזרחים הערבים כאילו מדובר באויבים: היעדר האמון בין הקהילה לבין משטרה העמיק, ובמקביל גברו העוינות, האלימות המשטרתית, ההדרה וההזנחה.

 זה יותר מעשור הערבים זועקים: תאספו את הנשק המשתולל ביישובים שלנו. ואין מענה. מבצע פה ומבצעון שם. יותר מ-70% מהנשק מגיע מבסיסי הצבא, וחלק מהברחות דרך הגבול. רק פתי יאמין שהמודיעין לא יודע מי מבריח ולאיפה, כי אם היה מדובר בנשק לצרכים ביטחוניים או פיגועים - הוא היה נתפס, מוחרם ובעליו היו נזרקים לכלא.

הטרור החברתי שממנו סובל הציבור הערבי הוא תוצאה של ארגוני הפשיעה הפועלים כמעט באין מפריע. הם משליטים משטר של פחד: דמי חסות, סחר בנשק ובסמים, שוק אפור, וניסיון להשתלט על רשויות מקומיות ועל החלטות של ועדות תכנון מקומיות. ראשי רשויות שלא נכנעים - מאוימים או הופכים מטרות ירי. לא ירחק היום שבו יירצח ראש רשות מקומית.

שלטונות ישראל נוהגים להזכיר את תופעת הירי בחתונות ומשתמשים בה כאמתלה כדי לתקוף את הציבור הערבי והנהגתו. ח"כ אחמד טיבי חוקק חוק נגד ירי בחתונות עם החמרת הענישה. נשאר רק ליישם אותו.

 רצח נשים? כל מקרי הרצח של נשים יהודיות מפוענחים, אבל לא כך לגבי מקרי הרצח של נשים ערביות. רבות מהן נרצחו אחרי שהתלוננו במשטרה או בלשכת הרווחה.

ההתנערות של ממשלת ישראל ומשטרת ישראל מאחריותה מוסיפה שמן למדורה. הטענה שהציבור הערבי לא משתף פעולה עם המשטרה היא בריחה מאחריות וניסיון להטיל את האשמה על הקורבן. מוכרים מקרים שבהם עדי מדינה חוסלו, או עדים נחשפו וגורלם לא תוקן להם.