מי יכול לטפל בפשיעה בחברה הערבית? בסוחרי סמים ונשק? מי יכול למנוע הפצת אקדחים ורימונים מהצבא אם לא רשויות האכיפה והמשטרה של ישראל? לרשימה המשותפת אין מליציות או משטרה פרטית. ההנחה היא שמשטרת ישראל חזקה ויעילה בתחום זה. היא שהצליחה למגר את הפשיעה בנתניה ובנהריה כי היא קיבלה החלטה.

בתחילת 2015 נפגשו ראשי הרשימה המשותפת - עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ודרשו ממנו החלטת ממשלה מחייבת על מיגור הפשיעה. הוא הבטיח. אבל לא עשה כלום. גם מבני גנץ דרשו התחייבות להחלטת ממשלה מחייבת ותוכנית רב-מערכתית שכוללת את משרדי ביטחון הפנים, הרווחה, האוצר, החינוך והשיכון, כדי שהטיפול יהיה מקיף.

האלימות הגוברת היא לא תולדה של תרבות כי אם של מדיניות ותנאי מחייה. כאמור, התרבות הערבית לא השתנתה פתאום בשנת 2000, שנה שבה האלימות התחילה להחמיר. יתרה מכך: תושבי עזה והגדה המערבית בני אותו עם. שם יש יותר נשק אבל הרבה פחות מעשי רצח ופשיעה (8 מקרי רצח בשנה על כל מיליון תושבים, לעומת 46 מקרים בקרב הציבור הערבי תחת השלטון הישראלי). בעזה המשטרה לא מתייחסת אל אזרחיה כאל אויבים.

לאחרונה נפתחו תחנות משטרה רבות בישובים הערבים. אום אל פחם וג'סר אל זרקה אבל שיעור הפשיעה שם לא ירד. לא שוטרים ערבים צריכה משטרת ישראל כדי למגר את התופעה אלא שוטרים יעילים, שוטרים שקיבלו הוראה לטפל בסוחרי המוות ולא הנפקת דו"חות תנועה.

וכאמור צריך גם החלטת ממשלה, ועדה רב-משרדית, תוכנית חירום, ושינוי מגמה בבתי המשפט – שהעונשים המקלים שהם גוזרים במקרים מסוימים על סוחרי נשק ומבצעי ירי, הם לעג לרש במקרה הרע ומעודדי פשיעה במקרה הרע עוד יותר. יש לשקול בכובד ראש הקמת ועדת חקירה ממלכתית, או לכל הפחות ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת הסיבות והאחראים להשתוללות הפשיעה בחברה הערבית בהסתמך על דוח מבקר המדינה בנידון.

מדובר בתהליך ארוך וכואב שדורש מאמצים של הציבור הערבי, מנהיגיו, אנשי הדת, אנשי חינוך והקהילה כולה, ובראש וראשונה, משלטונות ישראל.