שמונה בני משפחה, בהם חמישה ילדים ונערים, נהרגו בלילה בתקיפת צבא ישראל בדרום רצועת עזה. לאחר מותם התפרסמה הטענה שהמבנה שבו שהו השמונה היה ב"בנק מטרות" לא מעודכן של הצבא הישראלי,

והוא הותקף מבלי שנבדקה בזמן אמת נוכחות של אזרחים במתחם. בהמשך אף הוצדקה ההפצצה על ידי דובר צבא ישראל בערבית בכך שמטרתה היתה מפקד יחידת הרקטות של הג'יהאד האיסלאמי במרכז הרצועה. הטענה, שנסמכה על שמועות ברשתות החברתיות, התבררה בהמשך כמופרכת.

שעות ספורות לפני שנהרגו השמונה עמד בנימין נתניהו במליאת הכנסת בדיון על ההסלמה בדרום בעקבות החיסול של מפקד החטיבה הצפונית של הג'יהאד האיסלאמי, בהא אבו אל־עטא, ואשתו, והתפלפל על ההגדרה של פשעי מלחמה.

אין מחלוקת על העובדה שפגיעה בכוונה תחילה היא פשע מלחמה. אבל מה בדבר רשלנות פושעת שסופה הרג של שמונה בני אדם חפים מפשע? ומה בדבר ניסיון טיוח מביש של מי שאמון על מסירת מידע אמין מטעם הצבא לציבור? והאם בשל העובדה שלחימה אינה דבר סטרילי, יש להסתפק במושג "שגגה" כדי לעבור לסדר היום על אסון בסדר גודל שכזה?

עד כמה רשלנית היתה הבדיקה המודיעינית ניתן להבין מדבריו של שכן המשפחה, שסיפר כי בני המשפחה התגוררו "באזור הזה יותר מ–20 שנה. הם מוכרים כאנשים פשוטים, שגרו בצריפים והתפרנסו מרעיית צאן וקצת גידולים חקלאיים".

גם אם יוצאים מנקודת הנחה שצבא ישראל אינו מעוניין לפגוע בחפים מפשע, העובדה שאזרחים פלסטינים בלתי מעורבים נהרגים דרך שגרה בפעולות צבא ישראל מלמדת, שצבא זה עדיין מזלזל בחיי אדם ושהוא מרשה לעצמו טווח גמיש מדי של מה שהוא מכנה "נזק אגבי". נזק שסופו שמונה הרוגים אינו אגבי כלל ועיקר, ההפך הוא הנכון.

על האסון בדיר אל־בלח אין לעבור לסדר היום. דרושה חקירה רצינית ומעמיקה של האירוע, שתיעשה על ידי גורמים חיצוניים ובלתי תלויים. בסופה יש להטיל את מלוא האחריות על המעורבים בשרשרת הכישלונות שהובילו להרג המיותר, כמו גם לניסיון הטיוח שנלווה לה.