סוף סוף נפל דבר בישראל. היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, החליט להגיש שלושה כתבי אישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו: בתיק 4000 בעבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים, ובתיקים 1000 ו-2000 בעבירות של מרמה והפרת אמונים. ההבטחה של נתניהו לציבור ש"לא יהיה כלום כי אין כלום" התגלתה אף היא, כשאר הבטחותיו, כהבטחת שווא.

את הדברים הנכוחים שאמר נתניהו בזמנו על ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, בעת שזה היה נתון בחקירות, ראוי לומר היום שוב, הפעם לנתניהו: "ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים לישראל".

אבל נתניהו אינו מקשיב לשום אדם, אפילו לא לעצמו. מי שציפה מראש ממשלת ישראל לגלות מידה מינימלית של ממלכתיות, נחשף שוב לחוסר האחריות הקולוסלי שלו. נתניהו הוכיח שישראל אינה עומדת בראש מעייניו, אלא משמשת רק כאמצעי להמשך שלטונו. הוא הבהיר שהחלטת מנדלבליט איננה אקורד הסיום של שלטונו, אלא יריית הפתיחה למאבק האכזרי וההרסני מכולם — נגד היועץ המשפטי, הפרקליטות והמשטרה. נתניהו השתמש בכל התחמושת הרטורית שנותרה בידיו, בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים". "ניסיון של הפיכה משפטית", "תפירת תיקים", "אכיפה בררנית", "תהליך חקירות מזוהם", הם רק כמה דוגמאות מנאומו משולח הרסן, שבסופו גם הדרישה "לחקור את החוקרים".

אמנם החוק היבש של ישראל מאפשר לראש ממשלה להמשיך לכהן בתפקידו עד פסק דין חלוט, אבל אם יש משהו שנתניהו הוכיח בקדנציה האחרונה, והוא בנאומו ביתר שאת, זה שהוא אינו מסוגל לנהל קרב משפטי על חפותו במקביל לניהול ענייני ישראל. בבחירה בין טובת האזרחים לטובתו האישית נתניהו בחר תמיד בטובתו. למן תחילת החקירות נגדו ועד נאומו הנואש וההזוי הוא נהג כעבריין מן השורה, הכופר באשמה ומשתלח במשטרה ובמערכת החוק. זה שנתיים שכל מערכות השלטון נתונות במתקפה חסרת תקדים. יש לשים סוף למסע ההרס של ראש ממשלת ישראל נגד ישראל. נתניהו היה חייב ללכת הביתה. עכשיו.