את שינוי המדיניות האמריקאית ביחס למעמדן החוקי של ההתנחלויות לא צריך לחגוג בישראל. אם זאת מתנה, הרי שמדובר במתנה מורעלת. ההיתר האמריקאי להתנחל בשטחים הכבושים לא רק שלא יתרום לחוסנה ולמעמדה של ישראל, אלא שהוא עלול לדחוף אותה למצב בלתי הפיך של מדינת אפרטהייד.

נדמה שאת האסטרטגיה של טראמפ ביחס לסכסוך אפשר לסכם כך: אם במשך עשרות שנים ניסו הממשלים הקודמים להשכין שלום ללא הצלחה — אנחנו ניקח את האמונות שהנחו את קודמינו ונעשה בדיוק להיפך. אחרי ש"סילקו משולחן המו"מ" סוגיות ליבה כמעמד עיר הקודש ובעיית הפליטים, באמצעות הכרה בעיר הקודש כבירת ישראל ופגיעה באונר״א, הכרזתו של שר החוץ האמריקאי מייק פומפאו היא ניסיון בוטה לשלול את הנחת היסוד שעמדה בבסיס הגישה המסורתית האמריקאית לסכסוך, ולפיה שלום מחייב פינוי התנחלויות.

ואמנם, נתניהו לא נותר חייב והודה לאמריקאים, שבהצהרתם דחו "באופן ברור כי ההתיישבות הישראלית בגדה המערבית מנוגדת ביסודה למשפט הבינלאומי". מי שמשקר הוא כמובן נתניהו, שיודע היטב שעל אף הכרזות האמריקאים, אין בכוחם להכשיר את השרץ. ההתנחלויות נבנו על שטח פלסטיני כבוש בניגוד לחוק הבינלאומי ולהחלטות האו״ם. חמור מזה, ההצהרה האמריקאית עשויה להעניק רוח גבית לתוכנית הסיפוח של הימין. נתניהו אולי מודע להשלכות ההרסניות של צעד כזה, אבל לנגד עיניו כבר מזמן לא עומדת ישראל ועתידה, אלא רק עתידו שלו.

מקוממת עוד יותר היא תגובת יו״ר כחול לבן בני גנץ, שהודה לממשל על ההצהרה. במקום לייצג את מי שחותרים לשלום על בסיס חלוקת הארץ, מתוך הבנה שזהו הפתרון האפשרי היחיד שיכיר בשאיפות הלאומיות של שני הצדדים ובזכותם להגדרה עצמית — גנץ מתגלה כהעתק חיוור של נתניהו בכל הקשור לתפישותיו המדיניות. אם הוא באמת רוצה להוות אלטרנטיבה ראויה, עליו להפנים את העובדה שלצד התפוררות המרקם החברתי והשקיעה בתרבות של שחיתות, הסכנה הגדולה ביותר המרחפת מעל ישראל היא הידרדרות למצב, שבו תצטרך ישראל להכריע בין היותה אפרטהייד מוחלטת ובין היותה דו־לאומית, כשכל אחת מהאפשרויות משמעותה קץ המפעל הציוני.