בתום שנה וחצי של הליכים נגדו התייצב בנתב"ג נציג ארגון Human Rights Watch בישראל ובשטחים הכבושים, עומר שאקר, ועזב את ישראל. זו הפעם הראשונה מאז חוקק התיקון לחוק, המאפשר למנוע את כניסתם של אזרחים זרים הקוראים לחרם פוליטי על ישראל והתנחלויותיה — שבה גורש מישראל נציג קבע של ארגון זכויות אדם בינלאומי, מהגדולים והחשובים בעולם.

את ההכשר לגירוש העניקו בית המשפט העליון, ששופטיו — ניל הנדל, נעם סולברג ויעל וילנר — דחו את ערעור הארגון וקבעו, כי "לא נפל פגם" בהחלטת שר הפנים, אריה דרעי, ממאי 2018, שלא לחדש את רישיון העבודה והשהייה של שאקר. זאת מכיוון ששאקר "מרבה לצייץ מחדש ולשתף תכנים בנושא BDS  כלשון התלונה, שגובשה נגדו במשרד לנושאים אסטרטגיים, האמון על יישום החוק נגד חרמות.

בניגוד לעוולות רבות אחרות, המתרחשות מדי יום בישראל בחסות ההגנה על מפעל הכיבוש, במקרה הזה שאקר עזב זקוף ראש. בימים הקרובים הוא ייצא לסדרת הרצאות ופגישות בנושא באירופה, ובין היתר יתדרך את הפרלמנט האירופי בבריסל וייפגש עם מנהיגים בבריטניה, גרמניה, צרפת, הולנד ושוודיה. הוא גם יישאר בתפקיד האחראי האזורי על ניטור הפרות זכויות אדם בישראל, בגדה ובעזה וימלאו ממדינה סמוכה, כנראה ירדן.

כך שהנפגעת העיקרית מהפרשה תהיה ישראל. דיווחיו של שאקר על הנעשה בשטחים ימשיכו להיות מופצים על ידי הארגון. שאקר יהפוך לעדות חיה להצטרפותה של ישראל למועדון הלא־יוקרתי של מדינות הנאבקות בארגוני זכויות אדם, ולהוכחה חיה לניסיונות החוזרים ונשנים להסתיר ולטייח את מדיניות הכיבוש.

התיק נגד שאקר כלל, כפי שקובע התיקון לחוק, גם טענות על תמיכה בהחרמת התנחלויות — עמדה שישראלים רבים שותפים לה, אך כעת נציגי ארגונים זרים מגורשים בגינה. זה הסוד הגלוי של המאבק הממשלתי בתנועת החרם: טשטוש מכוון של ההבחנה בין התנגדות לכיבוש להתנגדות לקיומה של ישראל, וסימון הנאבקים למען סיום הכיבוש כאויבי ישראל. אם מגמה זו תימשך, אחרי הזרים יגיע בוודאי גם תורם של הישראלים הסוררים.

ממשלה שאין לה מה להסתיר לא מגרשת משקיפים מטעם ארגונים בינלאומיים מרכזיים. משבחרו השלטונות באמצעי דרקוני זה, שלא יתפלאו אם ההתנגדות למדיניותם רק תתעצם בקרב אזרחים בעולם, הסבורים שהגנה על זכויות אדם היא עדיין חלק בלתי נפרד מערכי הדמוקרטיה.