המשטרה בישראל כמו כל גוף אחר מתנהגת בפורענות תוך התעלמות מהחוק אם יש חוק כזה. כך עולה מהסיפור שחוזר לסוף חודש מאי 2007, כאשר שלושה שוטרים הבחינו באברהם בן־חיים, תושב נתניה כבן 60, והגישו נגדו כתב אישום בגין החזקת סכין, לאחר שלטענתם, בבדיקה במסוף המשטרתי גילו סכין בכיסיו כמו כן מצאו שיש לו רישום פלילי בגלל עבירות שעבר כעשור לפני כן. בעוד הוא אמר שהסכין משמשת אותו לקילוף פירות, משום שהוא נטול שיניים תחתונות.

אך השוטרים עיכבו אותו לחקירה ובהמשך הסיפור, התיק הגיע לשולחנו של השופט שהחליט לזכות את בן־חיים, וציין כי החיפוש בכיסיו של בן־חיים היה בלתי חוקי. עם זאת הוא הורשע בעקבות עירעור ונגזר עליו חצי שנת מאסר על תנאי ו־500 שקלים קנס. בן־חיים הגיש בקשה ובית המשפט העליון החליט לדון בבקשה, ולעסוק בשתי סוגיות: האם חיפוש שנערך ללא סמכות אך בהסכמה הוא חוקי, ומה דינן של ראיות שהושגו בחיפוש לא חוקי?! בן־חיים טען שאם לשוטר אין סמכות חיפוש, ההסכמה של מי שעורכים אצלו את החיפוש אינה מעלה ואינה מורידה. גם אם הוא הסכים לחיפוש, שאינו חוקי, והראיה שהושגה פסולה.

שלושת שופטי בית המשפט העליון היו נשיאת העליון דאז השופטת דורית ביניש, השופטת עדנה ארבל והשופט יורם דנציגר. דנציגר, קיבל עמדת הסנגוריה הציבורית, בנוגע לחוקיות החיפוש ובנוגע לפסילת הראיה. השופטות ביניש וארבל קיבלו את העמדה שהסכמה יכולה "להכשיר" חיפוש שלא בסמכות, אך הבהירו שההסכמה חייבת לבוא מתוך מודעות מלאה. משמע השוטר יבהיר שמותר לסרב לחיפוש. בנוסף הן קבעו שהשאלה אם לפסול את הראיה צריכה להיבחן, בין השאר, לנוכח חומרת העבירה. ביניש וארבל גם ציינו שמכיוון שבן־חיים הורשע בעבירה קלה יחסית, יש לפסול את הראיה. לבסוף זוכה בן־חיים סופית בבית המשפט העליון אבל אחרי כחמש שנים.

הסיפור בא לנוכח חקירת יועצי נתניהו, יונתן אוריך ועופר גולן, שהתבקשו לאפשר חיפוש במכשירי הטלפון הסלולרי שלהם, בלי לומר להם שיש מזכותם לסרב את החיפוש, ולא ייפגעו בשום צורה. בשלב מסוים הודיעה המשטרה כי בפעילות החוקרת נפל "רק" פגם אחד, בכך שנמנעה מההודעה הזאת. נראה שבשביל המשטרה הישראלית אין משמעות לחוק הן במקרה של בן-חיים הן במקרה של יועציו של נתניהו.