קהילת הנוצרים ברצועת עזה מונה כ–1,200 בני אדם. לקראת חג המולד ביקשו 951 מהם לצאת לבית לחם ולעיר הקודש כדי להשתתף במיסת חג המולד ולהיפגש עם בני משפחתם. אולם בעוד שבשנים קודמות קיבלו בין 300 ל–500 איש היתר יציאה — חלקם לירדן וכמה עשרות לבית לחם ולשאר הגדה — מתאם פעולות הממשלה הישראלית בשטחים, כמיל אבו רוקון, העניק הפעם היתר יציאה רק ל–100 בני 45 ומעלה.

בנוסף, התבשרו 100 בני המזל כי יורשו לצאת רק לירדן, דרך מעבר אלנבי — אך לא לגדה, שם נמצאים האתרים הקדושים לנוצרים, ובמיוחד בית לחם, שהיא אתר פולחן מרכזי לפלסטינים הנוצרים.

תגובת המתפ"ש היתה מופת לבנאליות הביורוקרטיה של הכיבוש הישראלי: "בהתאם להנחיות הביטחוניות, אושרו צעדים אזרחיים לתושבי רצועת עזה הנוצרים לרגל חג המולד, במסגרתם יונפקו... היתרים ליציאה דרך מעבר אלנבי". בעזה ובגדה, בחגים כמו בימי חול, "הנחיות ביטחוניות" היא מלת הקסם שמאפשרת לישראל לעשות בפלסטינים ככל שעולה על רוחה: להגביל את חופש התנועה וחופש הפולחן, ולפגוע בזכותם לחיי משפחה.

הימין מוחה על ההתייחסות לעזה ולתושביה כאל מי שנמצאים תחת שליטה ישראלית. מאז ההתנתקות, טוענים בימין כי תושבי עזה הם אדונים לגורלם, ואין להאשים את ישראל באסון ההומניטרי המתחולל בשטחם. אבל הנה הוכחה נוספת, לכאורה אֶזוֹטֶרִית, שמדובר במיתוס: אפילו חופש הדת מוגבל ומפוקח באופן הדוק על ידי ישראל.

זוהי דוגמה מייצגת למציאות בכללה: ישראל שולטת על שמי עזה, על הים שלה ועל המעברים הקרקעיים; היא מונעת קשר בינה לבין הגדה; היא שולטת על כניסתה של סחורה לעזה ועל יציאה של סחורה ממנה; שולטת על זרימת המים והחשמל.

בקהילה הנוצרית בעזה הביעו כעס ותסכול מההחלטה. "מדובר בקהילה קטנה מאוד, ואין שום מניעה שכולם ייצאו בימי החג לגדה או לישראל, וגם לחו"ל", אמר אחד מפעיליה; "העובדה שמציבים מכסה של 100 איש החל מגיל 45, משמעותה שכמעט אף אחד לא ייצא".

אלא שהאיסור הישראלי אינו אמצעי אלא מטרה: בנימין נתניהו הקדיש את שנותיו בשלטון כדי לנתק את החיבור בין עזה לגדה, להפריד בין שתי האוכלוסיות ועל ידי כך להמשיך לשלוט בעם הפלסטיני כולו.