החלטת התובעת בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג כי יש בסיס לפתוח בחקירת חשדות לפשעי מלחמה של ישראל, לא אמורה להפתיע אף אחד.

בחמש השנים שבהן התנהלה הבדיקה המקדמית של התובעת פאטו בנסודה, סיפקה לה ממשלת ישראל עוד ועוד חומרים. הבדיקה אמנם החלה לראשונה בעקבות אירועי "צוק איתן", אבל מאז היתווספו אינספור תקריות, ובראשן מהדהדת שאלת הירי נגד המפגינים בגבול הרצועה. גם סוגיית ההתנחלויות שלא הפסיקו להתרחב הונחה לפתחה של התובעת, כולל הכרזותיו של בנימין נתניהו על תוכניותיו לסיפוח.

ישראל הפגינה זלזול בוטה ומתמשך בחוק הבינלאומי. במקביל, בהיעדר מו"מ, דחקה ישראל את הפלסטינים היישר אל זרועות המוסדות הבינלאומיים. הדבר המפתיע היחיד בפרשה הוא תגובת ישראל עצמה. היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט מיהר לפרסם, רגע לפני הודעת התובעת, חוות דעת בהולה, שעיקרה הטענה הוותיקה כי לבית הדין אין כלל סמכות לדון בנושא כיוון שישראל לא אישררה את חברותה באמנה מצד אחד, ומנגד הטענה כי פלסטין איננה מדינה של ממש ולכן אינה יכולה להקנות לבית המשפט את הסמכות השיפוטית הפלילית הדרושה.

טענות אלה מוכרות היטב הן לקהילה הבינלאומית והן לתובעת ולצוותה. יתרה מזאת, ההיאחזות בטיעונים של היעדר סמכות היא משונה בלשון המעטה. ישראל למעשה אינה מכחישה ביצוע פשעי מלחמה אלא מתמקדת בשאלה מי מוסמך לשפוט אותה, אם בכלל, ומאשימה את בית הדין בפוליטיזציה.

תמוהה עוד יותר היא הטענה כי יש להשאיר את סוגיית הסכסוך הישראלי־פלסטיני לדיאלוג ומו"מ וכי הליך משפטי רק יפגע בו, בעוד שברור לכל שאין תהליך כזה על הפרק משום שממשלת ישראל אינה מעוניינת בו. אדרבה, הממשלה עצמה מביעה תמיכה פומבית גוברת בסיפוח. עוד טענו פרקליטי ישראל שהפלסטינים צריכים להחליט אם הם מדינה ריבונית — שיכולה להקנות סמכות לבית הדין — או שטח כבוש שאין לו ריבונות. גם זו טענה משפטית ותיקה ומוכרת, אבל מגוחכת מבחינה מדינית: ישראל בעצם מודה בכך כי הפלסטינים הם תחת כיבוש ולא ריבוניים.

החלטת התובעת היא צפירת אזהרה אחרונה עבור ממשלת ישראל ומוסדותיה המעוניינים להכחיש את מציאות הכיבוש. בחודשים הקרובים יחליט בית הדין אם אכן לפתוח בחקירה. לצד החשש מתוצאות החקירה, מצער שישראל אינה מסוגלת להכיר בטרגדיה שהיא עצמה מחוללת בעיוורון וביהירות — הכיבוש וההתנחלויות — ושרק איום חיצוני עשוי לפקוח את עיניה.