המטרה המרכזית של מחנה המרכז והשמאל בבחירות הקרובות בישראל היא החלפת שלטון מפלגת הליכוד בראשות הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים בנימין נתניהו, ובחירת בני גנץ לראש ממשלה במקומו. השגת היעד מחייבת נהירה של מצביעי המחנה לקלפיות, ומאמץ עליון למנוע בזבוז קולות על רשימות שלא יעברו את אחוז החסימה.

הסכנה ברורה ומיידית: אם מפלגת העבודה או מרצ (בעטיפתה הנוכחית כמחנה הדמוקרטי) לא ייכנסו לכנסת הבאה, הימין יזכה בניצחון מוחץ ונתניהו ייהנה מקואליציה שתעניק לו חסינות ממשפט ותפעל לריסוק הרשות השופטת וסיפוח הגדה המערבית.

תוצאות שתי מערכות הבחירות האחרונות, והסקרים שהתפרסמו לאחרונה, מעידים כי שתי המפלגות, ובייחוד מרצ, עלולות לקרוס. "קמפיין הגעוואלד" שניהלו באפריל ובספטמבר הציל אותן אמנם מהיכחדות, אבל אין שום ודאות שיצליח גם הפעם — כאשר גנץ נתפש כמועמד ראוי להרכבת הממשלה ופעל לבצר את מנהיגותו בכחול לבן, מה שימשוך אליו בוחרים ממפלגות השמאל ויחליש את העבודה ואת המחנה הדמוקרטי.

ראשי המחנה הדמוקרטי, שחשים בסכנה, מציעים לעבודה לשלב כוחות ולרוץ יחד ב–2 במארס, אבל הם נתקלים בחומה הבצורה של יו"ר העבודה־גשר. עמיר פרץ לא מסביר את מניעיו ומסתפק בתירוץ ש"יש עוד זמן". האם ברצונו לחסל את מרצ? האם הוא מאמין באגדה שביכולתו למשוך בוחרי ליכוד לשמאל? התשובה לא ברורה, ברור רק שפרץ מהמר על ריסוק המחנה המתנגד לנתניהו, ועלול לסלול את דרכו של הימין לנוק־אאוט.

ההבדלים האידיאולוגיים והיריבויות האישיות ברשימות העבודה והמחנה הדמוקרטי אינם גדולים יותר מאשר במפלגות אחרות שרצות יחד וזוכות להישגים בבחירות — כחול לבן, הרשימה המשותפת ואפילו יהדות התורה. אין שום סיבה עקרונית שתמנע איחוד גם בשמאל. רק הווטו של פרץ מונע שיתוף פעולה. המחנה ותומכיו חייבים להתגייס כדי להשפיע עליו לשנות את דעתו, ולא לאפשר לו להפוך את בוחרי העבודה והמחנה הדמוקרטי למי שיסללו את דרכו של נתניהו לחסינות ויהיו אחראים לריסוקה של מערכת המשפט ולסיפוחם של השטחים הפלסטינים הכבושים.