ביושבו על "כיסא הנהג" של ישראל, הוריד בנימין נתניהו באחרונה את ישראל לשוליים. ארבע שעות לפני פקיעת הדדליין הוא הגיש לכנסת בקשה רשמית למתן חסינות מפני העמדתו לדין בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים. במחי תמרון אחד הצליח ראש הממשלה של ישראל היוצא להקפיא את ההליך המשפטי נגדו עד לדיון בבקשה.

כדי למנוע את החרפה הזאת, יש לדון בבקשה של הנאשם מבלפור ולדחותה. ואולם, לפי החוק, הוועדה היחידה המוסמכת להחליט בעניין בקשת החסינות היא ועדת הכנסת, שאינה מאוישת מאז אפריל. חמור מכך, פעילותה לא צפויה להתחדש לפחות עד לאחר הבחירות במארס, מה גם שבניסיונותיו המופקרים להימנע ממשפט עלול נתניהו לגרור את ישראל לבחירות בפעם הרביעית, ואפילו החמישית.

היועץ המשפטי לכנסת, איל ינון, קבע בחודש שעבר, כי אין מניעה לכנס את ועדת הכנסת בעיתוי הנוכחי. בחוות דעת משפטית הבהיר, שאם יושג לכך רוב, אפשר להקימה בתקופת בחירות. החדשות הטובות הן, שיו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, הודיע כי יתמוך בכינוס ועדת הכנסת עוד לפני הבחירות, וכי מפלגתו תתנגד פה אחד לבקשת החסינות.

אלא שאין די בליברמן או ברוב בכנסת התומך באיוש הוועדה, שכן יש עוד מכשול שעלול לארוב בדרך. בסמכותו של יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, למנוע את כינוס הוועדה המסדרת, ועל ידי כך לטרפד את הקמת ועדת הכנסת ולמנוע ממנה לדון בחסינות.

זהו אפוא מבחנו החשוב ביותר של אדלשטיין כנבחר ציבור: האם יהיה נאמן לתפקידו כיו"ר הכנסת, או שיהיה נאמן לאיש שהחליט להחזיק את הישראלים כבני ערובה. יש לקוות שיזכור כי ישראל קודמת לנתניהו, ושהמנדט שניתן לו כיושב ראש הכנסת מחייב אותו לקבל החלטות ממלכתיות לטובת הציבור כולו.

אם יבחר בכל זאת להשתמש בתפקידו הממלכתי כבמגן פרטי לנאשם בפלילים, גם אדלשטיין ייזכר כמי שעזר לנתניהו לדרדר את ישראל לתהום המשפטית והערכית העמוקה שבה היא מבוססת בימים אלו.