בתקופה שבה נדמה כי השחיתות פשתה בכל בישראל, ייתכן שאין מקום להתפלא על כך שוועדת הכנסת הצביעה בעד בקשת החסינות של ח"כ חיים כץ מהליכוד.

ייתכן שאין הצדקה להתקומם על כך שמתוך 30 חברים בוועדה, כל 16 הח"כים ממפלגות הימין והחרדים התייצבו לצד חברם, והתנדבו להעניק לו חסינות מפני העמדה לדין על מה שהוגדר על ידי היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כ"מרמה והפרת אמונים ברף הגבוה ביותר", תוך ניגוד עניינים ש"לא היה רחוק מעבירת השוחד".

מי שתמכו בחסינותו ביכּרו להתעלם מהדברים החריפים שאמר מנדלבליט, שהדגיש שכץ רימה והוליך שולל את חברי הכנסת, את ועדת האתיקה ואת הציבור הרחב. לפי כתב האישום, כץ קידם הצעת חוק עם פוטנציאל לרווח אישי, לבקשת יועצו הפיננסי מוטי בן ארי, ואף הכניס את האחרון לדיוני ועדת הרווחה כמומחה בלתי תלוי, תוך שהוא מסתיר מהוועדה את הקשר ביניהם.

ואולם, בממשלה שבה ראש הממשלה נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, ומוביל לשלוש פעמים לבחירות בניסיון להתחמק מהדין, לא מוזר שלא להלין על כך שגם באופוזיציה היה מי שתמך בחסינות (ח"כ צבי האוזר), וכאלה שנמנעו בהצבעה (מיכאל ביטון, אחמד טיבי ומנסור עבאס).

אמנם המליאה עוד צריכה לאשר את החלטת הוועדה, ואפילו אז החסינות תהיה תקפה רק לחודש הקרוב, עד לבחירות. אך עדיין מדובר בתעודת עניות לכנסת ולנבחרי הציבור. תרבות השחיתות אינה יכולה לשמש הצדקה להנצחתה, להיפך: היא מחייבת עמידה נחרצת מולה כדי למנוע את המשך התפשטותה כנגע.

במקום שהדיון ייערך לאור המלצות מנדלבליט, היתה זאת גם הזדמנות נוספת לנתניהו להשפיל את היועץ המשפטי לממשלה על רקע כתב האישום נגדו. נותר רק לדמיין את הקרקס שהיו עושים מדיוני הוועדה שותפיו של נתניהו, לו היו דנים בחסינותו.

בשביל לקבל חסינות מהכנסת צריכים להתקיים תנאים שעל פי מנדלבליט אינם מתקיימים. על כץ להיאבק בחפותו אך ורק בבית משפט.