בהתפטרותו מתפקיד יו"ר הכנסת ובנעילת המליאה הצליח יולי אדלשטיין לעכב את הבחירה ביו"ר קבוע לכנסת לפרק זמן קצר. זאת בניגוד לפסק הדין של בג"ץ, שחייב אותו לאפשר דיון לבחירת יו"ר הכנסת.

 אף על פי שתקנון הכנסת קובע כי ההתפטרות תיכנס לתוקפה 48 שעות מרגע הנחת מכתבו, היועץ המשפטי לכנסת, איל ינון, הבהיר ש"אם אין צו שמאפשר לקיים את האירוע ויו"ר הכנסת מתמיד בסירובו לקיים הצבעה — אין בידינו כלים לקיים אותה". יו"ר הוועדה המסדרת, אבי ניסנקורן, הודיע שעמיר פרץ, בתור ותיק חברי הכנסת, יהיה יו"ר הכנסת הזמני עד ההצבעה על יו"ר חדש.

תגובתו של אדלשטיין לדרישתה של נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, בעקבות העתירה של עמותת "חוזה חדש" לחייב את אדלשטיין לכנס את המליאה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, היא מופת של ציניות.

"אני לא מעוניין לבזות את בית המשפט. תכבדו את צו מצפוני. המחליף שלי יוכל לעשות כרצונכם בעוד 48 שעות", אמר אדלשטיין. כמה ציניות נדרשת כדי להמרות את פי בית המשפט, לחטוף את הדמוקרטיה מידי הרוב ולשאת את שם המצפון לשווא. בשביל לקנות 48 שעות בעבור אדונו בנימין נתניהו הסכים אדלשטיין למכור את עצמו.

עוד בטרם יימצא המוצא מן הפח החוקתי שטמן אדלשטיין ובלי תלות בפתרון, אפשר לקבוע בוודאות שאדלשטיין — שבלא טיפת בושה נאחז בקרנות המזבח, בעודו נושא על גופו חגורת־נפץ חוקתית — פסול מעתה לכהן בכל תפקיד ציבורי או ממלכתי.

התפטרותו ונאומו המופרך מעיקרו ראויים להיות מופע הפרידה שלו מהשדה הציבורי הישראלי. אדלשטיין, יו"ר הכנסת שנשא את עיניו לכס הנשיאות, שבעיצומה של מגפה כלל עולמית בחר להכתים את הביוגרפיה שלו, לרמוס את שמו ואת עתידו על מזבח אדונו הנאשם בפלילים והרודף שררה, נהפך לסמל ולדוגמה להשחתת המידות, שהעבדים הנאמנים של נתניהו מידרדרים אליה.

השרים צחי הנגבי, זאב אלקין וגלעד ארדן נזכרו להשמיע את קולם ולנסות לעצור את הניסיון הנפשע הזה. כל חברי הליכוד מוכרחים להתעורר מהסיוט ששמו בנימין נתניהו ולבלום את מנהיגם. שאם לא כן, ייהפכו גם הם, לסמלים של הפיכה שלטונית.