הזרקור שהופנה אל התנועה הדרמטית של בני גנץ אל ממשלת אחדות בראשות בנימין נתניהו, וזאת במחיר פירוק השותפות עם יש עתיד ותל"ם, הותירו את התנועה בעלטה.

בכוֹרֵאוֹגְרַפְיָה פוליטית מושלמת, גנץ הפנה את הגב ללפיד בדיוק באותו הרגע שבו לפיד — אחרי שנים של חרם שכלל אבחנות ארסיות כמו "הוא אנטי־ציוני, אנטי־ישראלי, והוא כבר לא באמת עיתון" — פירסם ב"הארץ" מסה ארוכה ורצינית, שבה הציג את תפישתו הפוליטית.

אי אפשר להפחית מעוצמת הדרמטיות של המעשה של לפיד. מרגע היווסדה הגדירה יש עתיד את זהותה כהיפוכו של עיתון "הארץ"; לפיד מיתג את עצמו באמצעות שלילה מלאכותית ומאולצת של כל מה שזוהה עם העיתון, בין אם זה "שוברים שתיקה", הפלסטינים או "המסתננים". לפיד ויש עתיד הציגו את עיתון "הארץ" והשמאל כקריקטורה, ואז התנגחו בהם לצורכי מלאכת "הגדרה עצמית". הזיוף היה גלוי לכל, כמובן. רק לפיד וחבריו חשבו שהתנכרותם לסביבה ה"טבעית" שלהם נתפשה כהבדל אותנטי בינה לבינם. וככל שלפיד התאמץ יותר להתחפש לימני ול"לאומי" ולחבוט בשמאל ובערכים האוניברסליים, כך היה הזיוף שבפועלו הפוליטי ברור יותר.

בחינה של השינויים המטלטלים בפוליטיקה הישראלית מאז התפרצות הקורונה מרמזת על תהליך של "אתחול". כמו שהישראלים שבו בעקבות הקורונה הביתה, אולי רואים שיבה של כל השחקנים הפוליטיים אל האני האמיתי שלהם.

הקורונה יצרה נסיבות שאילצו אותם להיפרד לרגע מהקבוצה שלהם, ולבנות נבחרת שתייצג את ישראל ב"מלחמה נגד הקורונה". זהו ההיגיון שבממשלת החירום.

לפני הקורונה הצפונים השמאלנים של יש עתיד התחפשו לימנים, את החונטה של צבא ישראל מכחול לבן דחפו לזרועות צהלה מיש עתיד, ועל תנועת העבודה העייפה בראשות הצמד הלא טבעי לה משדרות ובית שאן, כפו להתאחד עם התל־אביבים נושאי הקעקועים ואוכלי הקייל ממרצ.

המגפה טרם מוגרה, וכבר פורסם שכחול לבן והעבודה החליטו על מו"מ לריצה משותפת. אם משתחררים לרגע מתחושות הבגידה הקשות של מי שהצביעו להן, האם החיבור בין כחול לבן לעבודה לא טבעי יותר מאשר של כחול לבן ליש עתיד או העבודה למרצ? האם לא מתבקש להסיר, באופן מקביל, גם את המסכות מעל יש עתיד ומרצ. אולי הקורונה תאתחל את החיבור המנוגד, ונגיף הקורונה יירשם כשושבין הנישואים המתבקשים ביניהם? אך, האם יש עתיד למרצ?