ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לכחול לבן הוא שלב נוסף בתהליך של השתלטות הרשות המבצעת על הרשות המחוקקת. פוליטיקאים כאיילת שקד ויריב לוין נוהגים לטעון, שהבעיה החמורה ביותר בתחום הפרדת הרשויות היא התערבות בית המשפט העליון בהחלטות הכנסת והממשלה. אלא שהסכנה האמיתית היא היות הכנסת מרמס לרגלי הממשלה והפיכת העיקרון היסודי בעבודה פרלמנטרית — ולפיו הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת — על ראשו.

ההסכם שנחתם בין בנימין נתניהו לבני גנץ מסמן שפל חדש במעמד הכנסת. ראשית, הקביעה מראש מי יהיו שני נציגיה בוועדה לבחירת שופטים פוגעת בעקרון הבחירה החשאית שלהם בכנסת, שממנו אמורה לנבוע עצמאותם בוועדה. למשל: אחת המיועדות לתפקיד היא אסנת הילה מארק, האמורה להיכנס לכנסת כח"כית זמנית במסגרת "החוק הנורווגי המדלג", ומשכך תהיה תלויה בנתניהו: הוא יוכל לפטר שר או סגן־שר מהליכוד, ובכך לסיים את כהונתה בכנסת ובוועדה. עובדה זו מדגישה את מנופי הלחץ והשליטה של נתניהו על הרכב הוועדה.

גם האיסור שיחול על הכנסת, שתישלט על ידי הקואליציה, לחוקק חוקים בכל נושא זולת משבר הקורונה, לפחות בששת החודשים הראשונים לממשלה, הוא התערבות גסה בזכות ובחובה של הח"כים לחוקק חוקים בכל עניין המצריך זאת. התערבות כזאת גלומה גם במנגנון שנקבע בהסכם הקואליציוני, ולפיו תחויב הכנסת לפזר את עצמה, אם בג"ץ יפסול את נתניהו מלעמוד בראשות הממשלה בששת החודשים הבאים. עוד רכיבים בהסכם הקואליציוני הגורעים ממעמד הכנסת: הבחירות הבאות אמורות להתקיים עוד שלוש שנים, ולא ארבע, בשל אינטרסים אישיים של נתניהו וגנץ; "החוק הנורווגי המדלג" פוגע רטרואקטיבית ברצון הבוחר ומעוות את סדר כניסת מועמדים שהתמודדו ברשימה לכנסת; רמיסת האופוזיציה והרחקתה מכל מוקד השפעה פרלמנטרי בכך שראשות כל הוועדות הקבועות בכנסת, למעט שתיים, תינתן לנציגי הקואליציה; ועיקור מוחלט של כלי האי־אמון, שבאמצעותו רשאים הח"כים להביא להקמת ממשלה חדשה באותה כנסת.

בנסיבות אלה, לא יוכל גנץ לטעון שהציל את הכנסת בהתעקשותו למנוע את חזרת ח"כ יולי אדלשטיין לתפקיד היו"ר. שכן לאור ההסכם לא תוכל הכנסת למלא ולו מקצת תפקידיה החיוניים. חמור מכך, מינוי לוין לתפקיד יו"ר הכנסת כמוהו כהפקרתה בידי ח"כ ממובילי מגמת השתלטות הממשלה עליה.